Peraşa Nitsavimפרשת נצבים

אתם נצבים. מלמד, שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית:

ראשיכם שבטיכם. ראשיכם לשבטיכם:

זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל:

מחוטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים, וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה (יהושע ט, ד), ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (תנחומא נצבים פ"ב, יבמות עט):

לעברך. להיות עובר בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם (דברים ד, יד):

לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בנתיים, כמו שנאמר הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו (ירמיה לד, יח):

למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם:

והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם, עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה (תנחומא נצבים פ"א), למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימין לפניו:

היום. כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסין הם, אתם ראיתם את כל וגו'. דבר אחר אתם נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם (שמואל־א יב, ז), כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול:

ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות העתידים להיות:

כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם האומות עובדי אלילים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם:

ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים:

גלוליהם. שמוסרחים ומאוסין כגלל:

עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין העובדי אלילים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:

פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם:

פן יש בכם. שמא יש בכם, אשר לבבו פנה היום מלקבל עליו הברית:

שרש פרה ראש ולענה. שרש מְגַדֵּל עשב מר כגידין שהם מָרִים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:

והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:

והתברך. בנדיר"א שוי"א בלע"ז כמו וְהִתְגַּלָּח, וְהִתְפַּלֵּל:

בשרירות לבי אלך. במראות לבי, כמו אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד, יז), כלומר מה שלבי רואה לעשות:

למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל, וכן תרגם אונקלוס בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵיהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות:

הרוה. שוגג, שהוא עושה כאדם שִׁכּוֹר, שעושה שלא מדעת:

הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:

יעשן אף ה'. ע"י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (שמואל־ב כב, ט), ואע"פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ:

וקנאתו. לשון חֵמָה אנפרטמנ"ט אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה:

הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת, גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה וגו' (לעיל כח, סא), הזאת לשון נקבה מוסב על התורה, הזה לשון זכר מוסב על הספר, וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:

לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות:

ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק, אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:

ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלינון, וכן הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם (ירמיה יב, יד):

הנסתרות לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (לעיל כא) פן יש בכם איש וגו' ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה:

ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן (מגילה כט.), כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הִכְתִיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיה כז, יב), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם (יחזקאל כט, יד):

לא נפלאת היא ממך. לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר כִּי יִפָּלֵא (דברים יז, ח), אֲרֵי יִתְכַּסֵי, וַתֵּרֶד פְּלָאִים (איכה א, ט), ותרד במטמוניות, מכוסה, חבושה בטמון:

לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה (עירובין נה.):

כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה:

את החיים ואת הטוב. זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך המות, והכתוב מפרש והולך היאך:

אשר אנכי מצוך היום לאהבה.וחיית ורבית. הרי הטוב ובו תלוי:הרי החיים:

ואם יפנה לבבך. הרי הרע:

כי אבד תאבדון. הרי המות:

העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ. שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרה אתכם הרעה, יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. דבר אחר העידותי בכם היום את השמים וגו', אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ה), הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה:

ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהלים טז, ה), הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך: