Peraşa Ki Tavoפרשת כי תבוא

והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בביכורים, עד שכבשו את הארץ וחלקוה (קידושין לז:):

מראשית. ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וגו' (לעיל ח, ח), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין (מנחות פד:):

זית שמן. זית אגורי, ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.):

ודבש. הוא דבש תמרים:

מראשית. אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי אלו ביכורים (בכורים פ"ג מ"א):

אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא:

ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה (ספרי רצט):

הגדתי היום. פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים (שם):

ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש), כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:):

וענית. לשון הרמת קול:

ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה:

וירד מצרימה. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:

במתי מעט. שבעים נפש:

אל המקום הזה. זה בית המקדש:

ויתן לנו את הארץ. כמשמעו:

והנחתו. מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס"א הנחת) הכהן, ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא):

ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו):

אתה והלוי. אף הלוי חייב בביכורים אם נטעו בתוך עריהם:

והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ"ד):

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קְבַע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא וגו' (לעיל יד, כח), נאמר כאן מקץ, ונאמר להלן מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים (שם לא, י) לענין הַקְהֵל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערו מן הבית:

שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד (ראש השנה יב:) משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמטה נוהג בהן מעשר ראשון, כמו שנאמר כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר (במדבר יח, כו), ומעשר שני, שנאמר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (לעיל יד, כג), הרי שתי מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שתי מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן. ונתתה ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני:

ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב חטים וכו' (פאה פ"ח מ"ה — ספרי שג):

ואמרת לפני ה' אלהיך. הִתְוַדֶּה שנתת מעשרותיך:

בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי (ספרי שג), ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו:

וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה (מעשר שני פ"ה מ"י) וביכורים:

ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני:

ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב, כח), לא תשנה את הסדר:

לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש):

ולא שכחתי. מלברכך על הפרשת מעשרות:

לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור לאונן:

ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר על כך, לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים יב, יז) זו אכילת טומאה, כמ"ש בפסולי המוקדשים בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר וגו' (שם טו, כב), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר (יבמות עג: מכות יט:):

ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו ארון ותכריכין (מעשר שני פ"ה מי"ב):

שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו לבית הבחירה (שם):

עשיתי ככל אשר צויתני. שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בו (שם):

השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עֲשֵׂה אתה מה שעליך לעשות (שם מי"ג), שאמרת אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וגו' וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם (ויקרא כו, ג־ד):

אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לתת לנו, וקיימת ארץ זבת חלב ודבש:

היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם:

ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו, הבאת בכורים היום תִּשְׁנֶה לשנה הבאה:

האמרת האמירך. אין להם עד מוכיח במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומצאתי להם עֵד, והוא לשון תפארת, כמו יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צד, ד):

כאשר דבר לך. וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה (שמות יט, ה):

ולהיותך עם קדוש כאשר דבר. וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים (ויקרא כ, כו):

שמור את כל המצוה. לשון הווה, גרדנ"ט בלע"ז:

והקמות לך. בירדן, ואחר כך תוציאו משם אחרות ותבנו מהן מזבח בהר עיבל, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (דף לה:):

באר היטב. בשבעים לשון (שם לב.):

הסכת. כתרגומו:

היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית:

לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (דף לב.), ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים:

מקלה אביו. מזלזל, לשון וְנִקְלָה אָחִיךָ (לעיל כה, ג):

מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון וְהֻסַּג אָחוֹר (ישעיה נט, יד):

משגה עור. הסומא בְּדָבָר, ומשיאו עצה רעה:

מכה רעהו בסתר. על לשון הרע הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו:

אשר לא יקים. אן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה:

שגר אלפיך. ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה:

ועשתרות צאנך. כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם, כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים:

ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך, דבר לח שאתה מסנן בסלים:

ומשארתך. דבר יבש, שנשאר בכלי ואינו זב:

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם (בבא מציעא קז.):

ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, להיות מתפזרין לכל צד:

המארה. חסרון, כמו צרעת ממארת (ויקרא יג, נא):

המהומה. שִׁגּוּשׁ, קול בהלות:

בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח:

ובקדחת. לשון כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי (דברים לב, כב), והוא אש של חולי מלוו"י בלע"ז שהיא חמה מאוד:

ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם:

ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים, ובלע"ז אשרינמנ"ט, לשון וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב (איוב ל, ל), נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ (ירמיה ו, כט):

ובחרב. יביא עליך גייסות:

ובשדפון ובירקון. מכות תבואה שבשדות. שדפון. רוח קדים אשילד"ה בלע"ז.

ירקון. יובש, ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון, קמ"א בלע"ז:

עד אבדך. תרגום עַד דְּתֵיבָד, כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך:

והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי (ויקרא כו, יד), וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי (שם כא), וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך, ידבק ה' בך, יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה (שם יט), שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין, אע"פ שלא יריקו מטר, מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא, בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר:

מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא (תענית ג:), מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיבין:

לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו שלא יבא עלינו כדרך שבא על אלו:

בשחין מצרים. רע היה מאד, לח מבפנים ויבש מבחוץ, כדאיתא בבכורות (מא.):

גרב. שחין לח:

חרס. שחין יבש כחרס:

ובתמהון לבב. אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז:

עשוק. בכל מעשיך יהיה ערעור:

ישגלנה. לשון שגל, פילגש, והכתוב כינהו לשבח ישכבנה, (מגילה כה:) ותקון סופרים הוא זה:

תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו:

וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים, כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון עינים:

לשמה. אש"ו אשטורדישו"ן כל הרואה אותך ישום עליך:

למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני:

ולשנינה. לשון וְשִׁנַּנְתָּם (דברים ו, ז), ידברו בך, וכן תרגומו וּלְשׁוֹעֵי, לשון ספור, ואשתעי:

יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל (ירושלמי תענית פ"ג ה"ו):

כי ישל. ישיר פירותיו, לשון וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל (שם יט, ה):

יירש הצלצל. יַעֲשֶׂנּוּ הארבה רש מן הפרי:

יירש. יעני:

הצלצל. מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה, שא"כ היה לו לכתוב יִירַשׁ, ולא לשון הוֹרָשָׁה וגרושין, שא"כ היה לו לכתוב יוריש:

מרוב כל. בעוד שהיה לך כל טוב:

כאשר ידאה הנשר. פתאום, ודרך מצלחת ויקלו סוסיו:

לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ (בראשית מא, טו), וכן כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף (שם מב, כג), אינטינדר"י בלע"ז:

עד רדת חמתיך. לשון רדוי וכבוש:

ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרים על העיר, ויהיה שם מצוק עָקַת רעבון:

הרך בך והענוג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק, ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אע"פ שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו, עד כי תרע עינו בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו, אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך, הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבתנות יתאכזרו, ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים:

תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים:

ובשליתה. בניה הקטנים, בכולן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד, מליתן לאשר אצלה מן הבשר:

והפלא ה' את מכתך. מופלאות ומובדלות משאר מכות:

ונאמנות. ליסרך לקיים שליחותן:

אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וגו' כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ (שמות טו, כו), אין מְיָרְאִין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו:

יעלם. לשון עלייה:

ונשארתם במתי מעט תחת וגו'. מועטין חלוף מרובין:

כן ישיש ה'. את אויביכם (מגילה י:) עליכם להאביד וגו':

ונסחתם. לשון עקירה, וכן בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' (משלי טו, כה):

ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים:

לא תרגיע. לָא תְנוּחַ, כמו וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה (ישעיה כח, יב):

לב רגז. לב חרד, כתרגומו דָּחֵיל, כמו שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ (שם יד, ט), שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן (שמות טו, יד), מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ (שמואל־ב כב, ח):

וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא:

חייך תלואים לך. על הספק. כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו, (מנחות קג:) זה הלוקח תבואה מן השוק:

ולא תאמין בחייך. זה הסומך על הפלטר (שם):

בבוקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של אמש (סוטה מט.):

ובערב תאמר מי יתן בוקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה (שם):

באניות. בספינות בשביה:

והתמכרתם שם לאויביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות:

ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון:

והתמכרתם. בלע"ז איפורוונדרי"ץ ווי"ש. ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים, מפני שנאמר אחריו ואין קונה:

לכרות את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה:

מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני:

ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקב"ה ולהדבק בו:

עד היום הזה. שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמ"ש וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי (לקמן לא, ט), באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

ותבאו אל המקום הזה.ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו': עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:), ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך: