Peraşa Toledotפרשת תולדות

ואלה תולדת יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה:

אברהם הוליד את יצחק. (לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר), על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:

בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה, דבת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים, ונשאה:

בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומהאנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם:

מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון צֶמֶד בָּקָר, תרגום, פדן תורין, ויש פותרין פדן ארם כמו שְׂדֵה אֲרָם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:

ויעתר. הרבה והפציר בתפלה:

ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. ואומר אני, כל לשון עתר, לשון הפצרה ורבוי הוא, וכן וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת (יחזקאל ח, יא), מרבית עלית העשן. וכן וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם (שם לה, יג), וכן וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקֹות שֹׂנֵא (משלי כז, ו), דומות למרובות והנם למשא, אנקרישר"א בלע"ז:

לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת:

ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד.), לפיכך לו ולא לה:

ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עכו"ם, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות:

ותאמר אם כן. גדול צער העבור:

למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון:

ותלך לדרוש. לבית מדרשו של שם:

לדרוש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה:

ויאמר ה' לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקדש, והוא אמר לה:

שני גוים בבטנך. גיים כתיב כמו גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

ושני לאמים. אין לאום אלא מלכות:

ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו:

מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כו, ב), לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים:

וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ, שלא מלאו ימיה, כי לז' חדשים ילדתם:

והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:

אדמוני. סימן הוא שיהא שופך דמים (ב"ר סג, ח):

כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר המלאה שער, פלוקיר"א בלע"ז:

ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:

ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין:

בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו:

ויקרא שמו יעקב. הקב"ה, (אמר, אתם קריתון לבכוריכם שם, אף אני אקרא לבני בכורי שם, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו יעקב). דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב:

בן ששים שנה. י' שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון, וי' שנים הללו, צפה והמתין לה, כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה (יבמות סד.), ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:

ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לעבודת אלילים (תנחומא תצא ד):

יודע ציד. לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:

איש שדה. כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו חיות ועופות:

תם. אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:

ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר:

בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:

ויזד. לשון בישול כתרגומו:

והוא עיף. ברציחה (ב"ר סג, יב), כמה דתימא כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיה ד, לא):

הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו:

מן האדום האדום. עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו, שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ולמה עדשים שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד מה עדשים אין להם פה, כך האבל אין לו פה, שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן (כא:). אבל, כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל בתחלה, מג' ועד ז' משיב ואינו שואל וכו', ברש"י ישן):

מכרה כיום. כתרגומו כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה:

בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה:

הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה. ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:), אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:

ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום:

אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:

האל. כמו האלה:

והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ וגו', ואף לענין הקללה מצינו כן, וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן וְהִנַחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיה סה, טו), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:

שמע אברהם בקולי. כשנסיתי אותו:

וישמור משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות (יבמות כא.), ושבות לשבת:

מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים:

חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו:

ותורתי. להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:

לאשתו. על אשתו, כמו אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ, יג):

כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר:

וישקף אבימלך וגו'. שראהו משמש מטתו:

אחד העם. המיוחד בעם, זה המלך:

והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר הבאת אשם עלינו:

בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעת הגוים (ב"ר סד, ו):

בשנה ההוא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון (שם):

בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה:

מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה, מאה. ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרות היה:

כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך (ב"ר סד, ז):

ועבדה רבה. פעולה רבה, בלשון לע"ז אוברוינ"א, עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעולה רבה:

סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי, לשון סתימה, ובלשון התלמוד מטמטם את הלב:

בנחל גרר. רחוק מן העיר:

וישב ויחפר. את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן:

עשק. ערעור:

כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:

שטנה. נושמנ"ט (מלה נושנת. הינדערונג שטערונג):

ופרינו בארץ כתרגומו וניפוש בארעא:

ואחזת מרעהו. כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהבי. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה (ב"ר סד, ט), כמו שְׁלשִׁים מֵרֵעִים (שופטים יד, יא), דשמשון, כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפותרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של אחזת, ואף על פי שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא עֶזְרָת מִצָּר (תהלים ס, יג), וּשׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיה נא, כא):

אחזת. לשון קביצה ואגודה, שנאחזין יחד:

ראו ראינו. ראו באביך ראינו בך:

תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך:

לא נגענוך. כשאמרנו לך לך מעמנו:

אתה. גם אתה (ס"א עתה) עשה לנו כמו כן:

שבעה. על שם הברית:

בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד), החזיר הזה, כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, ומענה אותם, כשהיה בן מ', אמר, אבא בן מ' שנה נשא אשה, אף אני כן:

מורת רוח. לשון המראת רוח, כמו מַמְרִים הֱיִיתֶם (דברים ט, כד), כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון:

ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודת אלילים (ב"ר סה, ד):

ותכהין. בעשנן של אלו, (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). דבר אחר, כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות:

לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן,וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך, דוק ברש"י סוף הסדר) אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא:

שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח.), אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה (ב"ר סה, יג).

תליך. חרבך, שדרך לתלותה:

וצודה לי. מן ההפקר, ולא מן הגזל:

לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל:

לפני ה'. ברשותו, שיסכים על ידי:

וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום (ב"ר סה, יד):

שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר:

כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי:

איש שער. בעל שער:

ימשני. כמו מְמַשֵּׁשׁ בַּצָהֳרַיִם (דברים כח, כט):

החמדות. הנקיות כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד:

אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:

אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך:

עשיתי. כמה דברים, כאשר דברת אלי:

שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר:

גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה' אלהיך:

קול יעקב. שמדבר בלשון תחנונים, קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר, יקום אבי:

ויאמר אני. לא אמר אני עשו, אלא אני:

וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן:

כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רז"ל:

ויתן לך. יתן ויחזור ויתן (ב"ר סו, ג). ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו':

מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים.

(דבר אחר, מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ (מלכים־א ח, לט), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו' וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר. ברש"י ישן מדויק):

בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת, אמר בני אמך (ב"ר סו, ד):

ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר, הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:

יצא יצא. זה יוצא וזה בא:

ויחרד. כתרגומו ותוה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה גיהנם פתוחה מתחתיו:

מי איפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. דבר אחר איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד:

ואכל מכל. מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו (ב"ר סז, ב):

גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו (שם):

במרמה. בחכמה:

הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הֲכִי אָחִי אַתָּה (בראשית כט, כו), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תולדות כג), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה:

ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני, נתחכם לי:

אצלת. לשון הפרשה, כמו וַיָּאצֶל (ס"א וַיַצֵל):

הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו:

ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפוא אבקש מה לעשות לך:

הברכה אחת. ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו הַבְּמַחֲנִים (במדבר יג, יט), הַשְּׁמֵנָה הִיא (שם כ), הַכְּמוֹת נָבָל (שמואל־ב ג, לג):

משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה של יון (ב"ר סז, ו):

ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם (יחזקאל לג, כו), בחרבכם. עַל צִבְאֹתָם (שמות ו, כו) בצבאתם:

והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אָרִיד בְּשִׂיחִי (תהלים נה, ג), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו':

יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. ומדרש אגדה לכמה פנים יש:

ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:

מתנחם לך. נחם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

אחדים. מועטים:

למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. (לימד על) הקובר את בניו קרוי שכול, וכן ביעקב אמר כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:

גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.): (מו)

קצתי בחיי. מאסתי בחיי:

פדנה. כמו לפדן:

ביתה בתואל. לבית בתואל, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה (יבמות יג:):

ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו, יברך אותך:

את ברכת אברהם. שאמר לו וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ, יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך:

אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:

וישמע יעקב. מחובר לענין שלמעלה, וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל:

אחות נביות. ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואיה, והשיאה נביות אחיה, ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס"ג שנים, שהרי ישמעאל בן ע"ד שנים היה כשנולד יעקב, שי"ד שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם, הרי ע"ד, ושנותיו היו קל"ז, שנאמר וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י"ד שנה, ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י"ד שנה, שנאמר עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וגו', ויוסף בן ל' שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים ט' שנים, ז' של שובע וב' של רעב, ויעקב אמר לפרעה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, צא וחשוב י"ד שנה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב, הרי נ"ג, וכשפירש מאביו היה בן ס"ג, הרי קי"ו, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים י"ד שנים, הא למדת, שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר י"ד שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא כ"ב שנה, דהיינו מי"ז עד ל"ט, כנגד כ"ב שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם כ' שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב וַיִּבֶן לוֹ בַּיִת ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רז"ל מזה הפסוק ששהה י"ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוה בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל, משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנים, ששם אנו מוצאים עוד י"ד שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם, ולא פירש יוסף ממנו אלא כ"ב שנה, מדה כנגד מדה, עד כאן מצאתי ברש"י ישן):

על נשיו. הוסיף רשעה על רשעתו (ר"ל מרשעת על מרשעיות שהיו לו כבר וק"ל) שלא גרש את הראשונות: