Peraşa Haazinuפרשת האזינו

האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם (זכריה ח, יב), ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ (דברים יא, יז), ואח"כ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה (שם) על ידי האומות:

יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו) כאשר יערפו השמים טל ומטר:

יערוף. לשון יטיף, וכן יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן (תהלים סה, יב), יַעַרְפוּ טָל (לקמן לג, כח):

תזל כטל. שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס"א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו):

כשעירם. לשון רוח סערה, כתרגומו כְּרוּחֵי מִטְרָא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן:

וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רֹבֶה קַשָּׁת (בראשית כא, כ):

דשא. ארברי"ץ. עטיפת הארץ מכוסה בירק:

עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:

כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ (ויקרא כג, י), כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו (יומא לז.), מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:):

הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו:

אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואע"פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו:

ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה:

צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא וראוי להצדיקו:

שחת לו וגו'. כתרגומו חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵיהּ:

בניו מומם. בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם:

בניו מומם. מומם של בניו היה, ולא מומו:

דור עקש. עקום ומעוקל, כמו וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ (מיכה ג, ט), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות:

ופתלתל. אנטורטי"לייש כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל:

ה לה' תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות:

עם נבל. ששכחו את העשוי להם:

ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע:

הלא הוא אביך קנך. שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:

הוא עשך. אומה באומות:

ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס וכַּן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים, כרך שהכל תלוי בו:

זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו:

בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דור ודור, להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא:

שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים־ב ב, יב):

זקניך. אלו החכמים:

ויאמרו לך. הראשונות:

בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם, הציפם ושטפם:

בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם:

למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים. שבעים לשון:

כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עַמּוֹ, ומי הוא עַמּוֹ.

יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק:

ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (לקמן לג, ב):

ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר (ירמיה ב, ב):

יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית:

יבוננהו. שם בתורה ובינה:

יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האומות:

כאישון עינו. הוא השחור שבעין שהמאור יוצא הימנו, ואונקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב), לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר (יהושע יז, טז).

יסבבנהו. אַשְׁרִנּוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ, אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות:

כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שֶׁיֵּעוֹרוּ בניו ויהא בהם כח לקבלו:

יעיר קנו. יעורר בניו:

על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ (איוב לז, כג), כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מִסִּינַי בָּאבוְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (לקמן לג, ב), אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא (חבקוק ג, ג) זו רוח רביעית:

יפרוש כנפיו יקחהו. כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שמות יט, ד), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום (חונים) על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וגו' וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וגו' (שם יד, יט־כ):

ה' בדד. ה' בדד וָבֶטַח נהגם במדבר:

ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד מכל אלהי הגויים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד (ספרי שט"ו), וכן תרגם אונקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם. לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור:

ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא כתרגומו:

ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות (ספרי שט"ז):

ויאכל תנובת שדי. אלו פירות ארץ ישראל, שֶׁקַּלִּים לָנוּב ולהתבשל מכל פירות הארצות:

וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז):

במותי ארץ. לשון גובה:

שדי. לשון שדה:

חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חֲלָמִישׁ, וכשהוא דבוק נקוד חַלְמִישׁ:

ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גוש חלב:

חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן (מלכים־א ה, ג):

עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן (עמוס ו, ד):

חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה וגו' (מלכים־א ה, ב):

ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו, ו):

חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי הַחָלָב:

וחלב צאן. חָלָב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חֲלֵב, כמו בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

כרים. כבשים:

ואילים. כמשמעו:

בני בשן. שמנים היו:

כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:

ודם ענב. היה שותה יין טוב, וטעם יין חשוב:

חמר.חמר. יין בלשון ארמי:אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ"ש בלע"ז, ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אַשְׁרִנּוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וגו':

עבית. לשון עובי:

כשית. כמו כָּסִיתָ, לשון כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ (איוב טו, כז), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל (שם):

כשית. יש לשון קל בלשון כסוי, כמו וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם (משלי יב, טז), ואם כתב כִּשִּׂיתָ דגוש היה נשמע כִּסִיתָ את אחרים, כמו כִּי כִסָּה פָנָיו (איוב טו, כז):

וינבל צור ישועתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז), אין נבול גדול מזה:

יקנאהו. הבעירו חמתו וקנאתו:

בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה:

לא אלה. כתרגומו דלית בהון צְרוֹךְ, אילו היה בהם צְרוֹךְ לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו:

חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי:

לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, לא עמדה שַׂעֲרָתָם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג, כא). שעירים הם שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם (ספרי שי"ט):

אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת (תהלים כט, ט), חִיל כַּיּוֹלֵדָה (שם מח, ז):

מה אחריתם. מה תעלה בהם בסופם:

כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני לכעס:

לא אמון בם. אין גִּדּוּלִי נִכָּרִים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה:

אמון. לשון וַיְהִי אֹמֵן (אסתר ב, ז), נודריטור"ה בלע"ז. דבר אחר אמון, לשון אמונה כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל:

קנאוני. הבעירו חמתי:

בלא אל. בדבר שאינו אלוה:

בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה (ישעיה כג, יג), ובעשו הוא אומר בָּזוּי אַתָּה מְאֹד (עובדיה א, ב):

בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים (תהלים יד, א):

קדחה. בערה:

ותיקד. בכם עד היסוד:

ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה:

ותלהט. ירושלים המיוסדת על ההרים, שנאמר יְרוּשָׁלַם הָרִים סָבִיב לָהּ (שם קכה, ב):

אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה (ישעיה כט, א), סְפוֹת הָרָוָה (לעיל כט, יח), עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם (ירמיה ז, כא). דבר אחר, אספה, אכלה, כמו פֶּן תִּסָּפֶה (בראשית יט, טו):

חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כָּלִים והם אינם כָּלִים:

מזי רעב. אונקלוס תרגם נְפִיחֵי כָפָן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו:

מזי. לשון ארמי שער מַזְיָא, דהוה מהפך בְּמַזְיָא (מגילה יח.):

ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף (איוב ה, ז), והם שדים:

וקטב מרירי.קטב. וכריתות שד ששמו מרירי (פסחים קיא:):כריתה, כמו אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל (הושע יג, יד):

ושן בהמות. מעשה היה, והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא):

חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:

מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות:

ומחדרים אימה.ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, והוא מת והולך בה. דבר אחר, ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דֶּבֶר, כמו שנאמר כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ (ירמיה ט, כ), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבּשֶׁת (שם יא, יג — ספרי שם):על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ (יחזקאל ח, יב):

אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה (נחמיה ט, כב), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו, יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אֲאַזֶּרְךָ (ישעיה מה, ה), אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי (איוב טז, ה), והאל"ף התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי (שכב), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אֶתְּנֵם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:

לולי כעס אויב אגור.פן ינכרו צרימו,פן ינכרו צרימו, אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית, ואם יוכל להם וישחיתם, יתלה הַגְּדֻלָּה בו ובאלהיו ולא יתלה הַגְּדֻלָּה בי, וזהו שנאמרינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו.ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו.

פן יאמרו ידנו רמה וגו'. כיישכילו זאת אותו גוי אובד עצות המה. ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים,איכה ירדוף וגו':

יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם של ישראל:

איכה ירדוף אחד. ממנו אלף מישראל:

אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידנו דילבר"ר בלע"ז:

כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין, שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כִּסַּלְעֵנוּ סִלְעָם, כל צור שבמקרא לשון סלע:

ואויבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, שהרי צורנו מכרנו להם. (ס"א הרי שצורנו מכרנו להם):

כי מגפן סדום גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה:

שדמות. שדה תבואה, כמו וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל (חבקוק ג, יז), בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן (מלכים־ב כג, ד):

ענבי רוש. עשב מר:

אשכלות מרורות למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם, וכן תרגם אונקלוס וְתֻשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן:

חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כְמָרַת תַּנִינַיָא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוס משתה פורענותם:

וראש פתנים. כוסם, שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי יבא ויפרע מהם:

הלא הוא כמוס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני:

הלא הוא. פרי גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי:

לי נקם ושלם. עמי נכון ומזומן פורענות נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו וְשִׁלּוּם, והוא מגזרת וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם (ירמיה ה, יג), כמו וְהַדִּבּוּר. ואימתי אשלם להם:

לעת תמוט רגלם. כְּשֶׁתִּתֹּם זכות אבותם שהם סמוכין עליו:

כי קרוב יום אידם. כשארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה:

וחש עתדות למו. ומהר יבאו העתידות להם:

וחש. כמו יְמַהֵר יָחִישָׁה (ישעיה ה, יט). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבאו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה, וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וגו' (לעיל ל, א) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וגו' (שם ג):

כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותם ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו כִּי בָם יָדִין עַמִּים (איוב לו, לא), כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ (ויקרא כה, ב), כשיבאו עליהם משפטים הללו, ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם:

יתנחם. לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע:

כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב:

עצור. נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם:

עזוב. ע"י עוזב. עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע"ז מיינטינדו"ר. עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מְחוּזָק, כמו וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג, ח), אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּה (ירמיה מט, כה). עצור, מייטונדי"ר. עזוב, אינפורצי"ד:

ואמר.אי אלהימו. הקב"ה עליהם:עבודת אלילים שעבדו:

צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה:

אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם:

יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור:

ראו עתה. הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי:

אני אני הוא. אני להשפיל ואני להרים:

ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות:

עמדי. דוגמתי וכמוני:

ואין מידי מציל. הפושעים בי:

כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה:

ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי (במדבר יד, כח), אף כאן] אני נשבע חי אנכי:

אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב חרבי, כמו לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק (יחזקאל כא, טו) פלנדו"ר:

ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו). ד"א, ותאחז ידי את מדת המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם:

אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות הוא בלע"ז יושטיצא"ה:

אשכיר חצי מדם. האויב:

וחרבי תאכל בשר. בשרם:

מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס"א חללי דם) ישראל ושביה ששבו מהם:

מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקב"ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל:

הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:

כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו:

ונקם ישיב לצריו. על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה (יואל ד, יט), ואומר מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב וגו' (עובדיה א, י):

וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:

וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אֲכַפְּרָה פָנָיו (בראשית לב, כא), אַנְחִינֵיהּ לְרוּגְזֵיהּ:

וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ (תהלים פה, ב), במה רצית ארצך, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב (שם).

בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים:

כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים:

ומשדמת עמורה וגו'. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי:

ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לְבָנַי:

חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם:

כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כִּי כוֹס בְּיַד ה' וגו' (תהלים עה, ט):

לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל (ישעיה כו, ו):

כי ידין ה' עמו. בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו':

ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת (גיטין נו:), כענין שנאמר וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ ה' אֱלֹהָיִךְ (מיכה ז, י):

ראו עתה כי אני וגו'. אז יגלה הקב"ה ישועתו ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא עליהם הטובה:

ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם:

כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה:

ידי. מקום שכינתי, כמו אִישׁ עַל יָדוֹ (במדבר ב, יז), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם:

אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפירשתי למעלה:

הוא והושע בן נון. שבת של דְּיוּזְגִי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאע"פ שניתנה לו גְּדֻלָּה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו (ספרי שלד):

שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ וגו' (יחזקאל מ, ד), הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה על אחת כמה וכמה:

כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי היא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע (בראשית לו, כב), וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ וגו' (שם יב), לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה, הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לידבק בזרעו:

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וגו' (שם ז, יג), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' (שמות יב, נא), לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו':

כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, וראה בנו בכבודו, א"ל משה, אהרן אחי, עֲלֵה למטה, ועלה, פשוט ידיך, ופשט, פשוט רגליך, ופשט, עצום עיניך, ועצם, קמוץ פיך, וקמץ והלך לו, אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו:

על אשר מעלתם בי. גרמתם למעול בי:

על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע (במדבר כ, ח), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן:

כי מנגד. מרחוק:

תראה וגו'. כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך:

ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה: