Peraşa Ekevפרשת עקב

והיה עקב תשמעון. אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

ושמר ה' וגו'. ישמור לך הבטחתו:

שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת ממעיה:

ועשתרות צאנך. מנחם פירש אַבִּירֵי בָשָׁן (תהלים כב, יג), מבחר הצאן, כמו עַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם (בראשית יד, ה) לשון חוזק, ואונקלוס תרגם וְעֶדְרֵי עָנָךְ ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, שמעשרות את בעליהן:

עקר. שאינו מוליד:

כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך, מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם, ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם:

המסות. נסיונות:

והאותות. כגון וַיְהִי לְנָחָשׁ (שמות ד, ג), וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שם ט):

והמפותים. המכות המופלאות:

והיד החזקה. זה הַדֶּבֶר:

והזרוע הנטויה. זו החרב של מכת בכורות:

הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן וּמְסַמְּאָה את עיניהם, בכל מקום שהיו נסתרים שם (סוטה לו.):

פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ (איוב ה, כג), אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא:

והמם. נקוד קמ"ץ כולו, לפי שאין מ"ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם, אבל וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיה כח, כח), כולו יסוד, לפיכך חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, כשאר פעל של שלש אותיות:

כל המצוה. כפשוטו. ומדרש אגדה (תנחומא עקב ו), אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כד, לב), והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם:

התשמור מצותיו. שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו:

שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו:

לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות:

זית שמן. זיתים העושים שמן:

גדולים ועצומים ממך. אתה עצום, והם עצומים ממך:

אל תאמר בלבבך. צדקתי ורשעת הגוים גרמו:

לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים. הרי כי משמש בלשון אלא:

ואשב בהר. אין ישיבה אלא לשון עכבה (מגילה כא.):

לוחת. לחת כתיב, ששתיהן שוות:

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. שנאמר וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה (שמות לב, ל), באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, נמצאו כָּלִים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת (שם לד, א), עשה עוד מ' יום, נמצאו כָּלִים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ), לכך הוקבע למחילה ולסליחה, ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים (לקמן י, י), מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס:

ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע לכם:

להשמידו. זה כִּלּוּי בנים, וכן הוא אומר וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל (עמוס ב, ט):

ואתפלל גם בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים:

טחון. לשון הווה, כמו הָלוֹךְ (בראשית יב, ט) וְכָלוֹת (דברים כח, לב). מולאנ"ט בלע"ז:

ואתנפל וגו'. אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו':

בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם, ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו וְנִשִׁבָּה:

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן, ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וגו' (במדבר לג, לא), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יָרֵאתֶם לכם ממלחמת מלך ערד, וּנְתַתֶּם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד:

ומן הגדגדה וגו'. ובמוסרה עֲשִׂיתֶם אֵבֶל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם, וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל:

בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוסב לענין הראשון:

בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם:

לשאת את ארון. הלוים:

לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים:

על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהובדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע:

ה' הוא נחלתו. נוטל פרס מזומן מבית המלך:

ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות, ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה:

כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, מה הם ברצון אף אלו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס:

ויאמר ה' אלי וגו'. אע"פ שסרתם מאחריו וטעיתם בעגל, אמר לי לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם וגו' (שמות לב, לד):

ועתה ישראל. אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו':

כי אם ליראה וגו'. רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:):

לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, אלא לטוב לך שתקבלו שכר:

הן לה' אלהיך. הכל, ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל:

בכם. כמו שאתם (רואים אתכם) חשוקים מכל העמים היום הזה:

ערלת לבבכם. אוטם לבבכם וכיסויו:

ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון להציל אתכם מידו:

לא ישא פנים. אם תפרקו עולו:

ולא יקח שחד. לפייסו בממון:

עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, אצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.):

ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, שכל עצמו של יעקב אבינו על זה התפלל, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ (בראשית כח, כ):

כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך:

את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, אז בשמו תשבע:

וידעתם היום. תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי:

כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו, שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה:

בקרב כל ישראל. כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ (במדבר טז, לב), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה:

ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו (פסחים קיט.):

כי עיניכם הרואות. מוסב על המקרא האמור למעלה, כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו', כי אם עמכם, אשר עיניכם הרואות וגו':

לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו, יכול בגנותה הכתוב מדבר, וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, תלמוד לומר וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי וגו' (במדבר יג, כב), אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הַכָּעוּר (ס"א הגרוע), שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני, ובכל מקום החביב קודם, הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית יג, י), וצוען שבח מצרים היא, שהיתה מקום מלכות, שכן הוא אומר כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו (ישעיה ל, ד), וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הִקְצוּהָ לקבורת מתים, ואע"פ כן היא יפה מצוען (ספרי לז). ובכתובות (דף קיב.) דרשו בענין אחר, אפשר אדם בונה בית לבנו הקטן ואח"כ לבנו הגדול, אלא שֶׁמְבוּנָה על אחד משבעה בצוען:

אשר יצאתם משם. אפילו ארץ רעמסס אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר בְּמֵיטַב הָאָרֶץ וגו' (בראשית מז, יא), אף היא אינה כארץ ישראל:

והשקית ברגלך. ארץ מצרים היית צריך להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדד מִשְׁנָתְךָ ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת:

כגן הירק. שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף:

ארץ הרים ובקעות. משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר, בית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו ואחד בראשו:

ובקעות. הן מישור:

אשר ה' אלהיך דורש אותה. והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ (איוב לח, כו), אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה:

תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות, עתים לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא בר"ה (דף יז:):

מרשית השנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה (ר"ה ח.):

והיה אם שמוע. והיה, מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים:

והיה אם שמוע תשמעו. אם תשמע בישן תשמע בחדש (סוכה מו:), וכן אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח (דברים ח, יט), אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה אם תעזבני יום יומים אעזבך:

מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (ספרי ראה נח):

לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עֲשׂוּ מאהבה, וסוף הכבוד לבא (נדרים סב.):

ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא (דניאל ו, יז), וכי יש פולחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ וגו' (שם יא), וכן בדוד הוא אומר, תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ (תהלים קמא, ב):

בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור:

ונתתי מטר ארצכם. עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי (ספרי מא):

בעתו. בלילות, שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתות (ספרי מב), שהכל מצויין בבתיהם:

יורה. היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה, שֶׁמַּרְוָה את הארץ ואת הזרעים (תענית ו.):

ומלקוש. רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה (שם), ולשון מלקוש דבר המאוחר, כדמתרגמינן וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן (בראשית ל, מב), לְקִשַׁיָא. דבר אחר, לכך נקראת מלקוש, שיורדת על המלילות ועל הקשין (שם):

ואספת דגנך. אתה תאספנו אל הבית ולא אויביך, כענין שנאמר אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ וגו' כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ (ישעיה סב, ח־ט), ולא כענין שנאמר וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וגו' (שופטים ו, ג):

ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה למדבריות. דבר אחר, שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים, ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מִדְּגָנָהּ (ספרי מג):

ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים, ואכלת ושבעת:

השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ (דברים ח, יב), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (שם יג), מה הוא אומר אחריו, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ (שם יד):

וסרתם. לפרוש מן התורה, ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת אלילים, וכן דוד הוא אומר, כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד וגו' (שמואל־א כו, יט), ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים:

אלהים אחרים. שהם אחרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונהו (ספרי מג), נמצא עשוי לו כנכרי:

את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה, כענין שנאמר זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט (חגי א, ו):

ואבדתם מהרה. על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא, משל למי ששלח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא, אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה, נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטרין (ספרי שם):

מהרה. איני נותן לכם אָרְכָּא, ואם תאמרו והלא נתנה אָרְכָּא לדור המבול, שנאמר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה (בראשית ו, ג), דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד (ספרי שם):

ושמתם את דברי. אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עֲשׂוּ מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיה לא, כ — ספרי שם):

לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה (ספרי מו), ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו':

למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו:

לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן מצינו למדים תחיית המתים מן התורה (ספרי מז):

שמר תשמרון. אזהרת שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח:

ללכת בכל דרכיו. הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים:

ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו:

והוריש ה'. עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי:

ועצמים מכם. אתם גבורים והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גבורים משאר האומות, והם גבורים מכם:

לא יתיצב איש וגו'. אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום, א"כ מה תלמוד לומר איש, אפילו כעוג מלך הבשן (ספרי נב):

פחדכם ומוראכם.פחד.מורא. והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים, ומוראכם על הרחוקים:לשון בעיתת פתאום:לשון דאגה מימים רבים:

כאשר דבר לכם. והיכן דבר, אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וגו' (שמות כג, כז):