Peraşa Vayeraפרשת וירא

וירא אליו. לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו (בבא מציעא פו:):

באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו (ב"ר מב, ח):

ישב. יָשַׁב כתיב, בִּקֵש לעמוד, אמר לו הקב"ה שֵׁב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב"ר מח, ז) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פב, א):

פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו:

כחם היום. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים:

והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר נ, ב), תדע לך שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הָפכִּי, ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט (ב"ר שם), הוא שנאמר וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אוֹתָם הַחוּצָה ויאמר המלט על נפשך, לָמדתָּ שהאחד היה מציל.

נצבים עליו לפניו, כמו וְעָלָיו מַטֶּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב, כ) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים:

וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא מציעא (פו:), כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוהו דהוה שָׁרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם:

ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חביריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר, קדש (שבועות לה:), והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שנכתב אחר וַיּוֹלֶד נֹחַ, ואי אפשר לומר, אלא אם כן קודם גזרת ק"ך שנה. ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י):

יקח נא. על ידי שליח, והקב"ה שִׁלם לבניו על ידי שליח, שנאמר וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע (במדבר כ, יא):

ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו (בבא מציעא פו:), אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם:

תחת העץ. תחת האילן:

וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם (בראשית יח, ה). בנביאים, סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם (שופטים יט, ה). בכתובים, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהלים קד, טו). אמר רבי חמא, לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים (ב"ר מח, יא):

אחר תעבורו. אחר כך תלכו:

כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם עלי לכבודי:

כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קוֹרָתִי (בראשית יט, ח), כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָּנֶיךָ (שם לג, י), כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיָה (שם לח, כו), כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנוֹתֵנוּ (במדבר י, לא):

קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים, לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא:

בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו, כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (בבא מציעא פו:):

אל הנער. זה ישמעאל, לחנכו במצות (ב"ר מח, יג):

ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא, לפי שפירסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה (בבא מציעא פז.):

חמאה. שומן החָלָב שקולטין מעל פניו:

ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן, אמטי ואייתי קמייהו:

ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג (שם פו: — ב"ר מח, יד):

ויאמרו אליו. נקוד על אי"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פז.) איתא, יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס של ברכה:

הנה באהל. צנועה היא:

כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כְּעֵת אלא כָּעֵת.

כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כלכם שלמים וקיימים:

שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן (ב"ר). (אלישע אמר לשונמית לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן, וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו'):

והוא אחריו. הפתח היה אחר המלאך:

חדל להיות. פסק ממנה:

אורח כנשים. אורח נדות:

בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הקְרָבַיִם הללו טעונין ולד, השָׁדַים הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח):

עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן זמן וסת נדות:

האף אמנם.ואני זקנתי. הגם אמת אלד:שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדני זקן:

היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני:

למועד. לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול, למועד הזה בשנה האחרת:

כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא הוא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כִדְבָרֵךְ הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בד' לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא:

וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהַשְׁקִיפָה מִמְעוֹן קָדְשֶׁךָ (דברים כו, טו), שגדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים:

לשלחם. ללותם, כסבור אורחים הם:

המכסה אני. בתמיה:

אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידוֹן וגו' בֹּאֲכָה סְדוֹמָה וַעֲמוֹרָה וגו', קראתי אותו אברהם, אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ:

כי ידעתיו לשון חבה, כמו מוֹדַע לְאִישָׁהּ (רות ב, א), הֲלֹא בוֹעַז מוֹדַעְתָּנוּ (שם ג, ב), וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם (שמות לג, יז), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מְקַרְבוֹ אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו,

למען אשר יצוה , לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון:

יצוה. לְשׁוֹן הוֹוָה כְמוֹ כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיוֹב (איוב א'):

למען הביא. כך הוא מצַוה לבניו, שִׁמרו דרך ה' כדי שיביאה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת:

ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו:

כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ:

ארדה נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם:

הכצעקתה. של מדינה:

הבאה אלי עשו. וכן עומדים במרדם, כָּלה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אַכַלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ (שמות לג, ה), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת, שהרגוה מיתה משונה, על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:):

ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם:

ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים הוא זה (ב"ר מט, ז) (אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן):

ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה וַיִגַּשׁ יוֹאָב וגו' (שמואל־ב י, יג), הגשה לפיוס וַיִגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, והגשה לתפלה וַיִגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מלכים־א יח, לו), ולכל אלה נכנס אברהם, לְדַבּר קשות ולפיוס ולתפלה:

האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגומו לשון רוגז, כך פירושו, האף יַשִׁאֶךָ שתספה צדיק עם רשע:

אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי ה' מקומות יש, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים:

חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה:

כדבר הזה. לא הוא ולא כיוצא בו:

חלילה לך. לעולם הבא:

השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, כי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:

אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב:

הואלתי. רציתי כמו ויואל משה:

ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:

התשחית בחמשה. והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:

אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ד' הכרכים. וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם:

הואלתי. רציתי, כמו וַיוֹאֶל משֶׁה:

אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא:

וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין:

ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית.

שני המלאכים. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבאלרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:

המלאכים. ולהלן קראם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים:

בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא:

ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום מינוהו שופט עליהם (ב"ר נ, ג):

וירא לוט וגו'. מבית אברהם למד לחזור על האורחים:

הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה:

סורו נא. עָקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו (ב"ר נ, ד):

ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו:

ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כֵּן תַּעֲשֶׂה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב"ר שם):

כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:

ויסרו אליו. עִקמו את הדרך לצד ביתו:

ומצות אפה. פסח היה:

טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רֶשע, נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים:

כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד אין בהם:

ונדעה אותם. במשכב זכר, כמו אשר לא ידעו איש (ב"ר שם): (ח)

האל. כמו האלה:

כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי, על אשר באו בצל קורתי. תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:

ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדין ותתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זְרֵה הָלְאָה (במדבר יז, ב), הנה הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל־א כ, כב). גש הלאה,הַמשך להלן, בלשון לע"ז טריטי דנו"ש, ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַשׁ בִּי (ישעיה סה, ה), וכן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מט, כ), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, ונעשית מוכיח אותנו:

הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח:

פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין:

בסנורים. מכת עורון:

מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחלה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם (ב"ר נ, ח):

עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי יש לך עוד בעיר הזאת, חוץ מאשתך ובנותיך שבבית:

חתן ובניך ובנתיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות, הוצא מן המקום:

ובניך. בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סנגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות. קרי ביה מי לך פֶה:

חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר:

לקחי בנותיו. שאותן שבבית ארוסות להם:

ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו:

הנמצאות. המזומנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא:

תספה. תהיה כלה, עַד תּוֹם כָּל הַדוֹר, מתורגם, עד דסף כל דרא:

ויתמהמה. כדי להציל את ממונו:

ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחבירו להפוך סדום, לכך נאמר ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו (ב"ר נ, יא):

המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון:

אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול:

בכל הככר. ככר הירדן:

ההרה המלט. אצל אברהם בְרַח, שהוא יושב בהר, שנאמר וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, ואף על פי שכתוב וַיֶאֱהַל אַבְרָם וגו', אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון.

המלט. לשון השמטה, וכן כל אמלטה שבמקרא, אשמוצי"ר בלע"ז, וכן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיה סו, ז), שנשמט העובר מן הרחם. כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהלים קכד, ז), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיה מו, ב), להשמיט משא הרעי שבנקביהם:

אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:) שם זה קדש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בבעו כען ה':

אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה:

נא. לשון בקשה:

פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו כי בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים־א יז, יח), עד שלא באת אצלי, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה: (כ)

העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה (שבת י:), נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם עד כאן נ"ב שנה, שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם, כיצד פלג חי אחרי הולידו את רעו ר"ט שנה, צא מהם ל"ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל', הרי ס"ב, ומנחור עד שנולד תרח כ"ט, הרי צ"א, ומשם עד שנולד אברהם ע', הרי קס"א, תן להם מ"ח, הרי ר"ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ"ב שנה, וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א:

הלא מצער היא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה:

ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר קטנה היא ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה:

גם לדבר הזה. לא דייך שאתה ניצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך:

הפכי. הופך אני, כמו עַד בֹּאִי, אַחֲרֵי רֹאִי, מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיה לא, יט):

כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן:

כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד:

על כן קרא שם העיר צוער. על שֵם והיא מצער:

וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה' המטיר, הוא ובית דינו:

המטיר על סדום. בעלות השחר כמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקב"ה אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים:

המטיר וגו' גפרית ואש.בתחלה מטר, ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ"ה):

מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו נְשֵׁי לֶמֶךְ, ולא אמר נָשַי. וכן אמר דוד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אַדוֹנֵיכֶם (מלכים־א א, לג), ולא אמר מֵעַבָדַי. וכן אחשורוש בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ד', ולא אמר מאתו:

מן השמים. והוא שאמר הכתוב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וגו' (איוב לו, לא), כשבא ליסר הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד):

ויהפך את הערים וגו'. ארבעתן יושבות בסלע אחד, והפכן מלמעלה למטה, שנאמר בַּחַלָמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וגו' (איוב כח, ט):

ותבט אשתו מאחריו. מאחריו של לוט:

ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד):

קיטור. תימור של עשן שור"א, בלע"ז:

כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:

ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אֲחוֹתִי הִיא, ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו (ב"ר נא, ו):

כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום:

אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד:

ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב, כמו בדור המבול. (ב"ר נא, ח):

ותשקין וגו'. יין נזדמן להם במערה, להוציא מהן שני אומות:

ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש.

ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר, שבקומה ידע, ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. (א"ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו):

ותהרין וגו'. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה:

מואב. זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב, יט), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחמו בם, אבל לצערן התיר לו:

ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים, נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שֵׁם רע שבא על בנותיו (ב"ר נב, ד):

ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוקחה לבית פרעה על ידי כן:

אל שרה אשתו. על שרה אשתו, וכיוצא בו אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וגו' (שמואל־א ד, כא), וְאֶל מות חָמִיָה, שניהם בלשון על:

לא קרב אליה. המלאך מנעו, כמו שנאמר לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגוֹעַ אֵלֶיהָ:

הגוי גם צדיק תהרוג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כמו שאתה אומר להרגני:

גם היא. לרבות עבדים וְגַמָלִים וְחַמָרִים שלה את כולם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא:

בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא:

ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה:

ידעתי כי בתם לבבך וגו'. אמת שלא דמית מתחלה לחטוא, אבל נקיון כפים אין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן):

לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מחטוא, שלא נתתי לך כח, וכן וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים (בראשית לא, ז), וכן וְלֹא נְתָנֹו אָבִיהָ לָבוֹא (שופטים טו, א):

השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה,או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו):

כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך (בבא קמא צב.):

מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע, ושל קטנים, ורעי, ואזנים וחוטם:

רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא (בבא קמא שם):

אחותי בת אבי היא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לעובדי עבודת אלילים, וכדי לאַמת דבריו השיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:

אך לא בת אמי. הרן מאֵם אחרת היה:

ויהי כאשר התעו אותי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דָבָר דָבוּר על אופְנָיו, כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים, ואומר לה זה חסדך וגו':

כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים, אֱלֹהִים חַיִּים, אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן וַיִקַּח אַדוֹנֵי יוֹסֵף, אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ, וכן בְּעָלָיו עִמּוֹ, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולֶה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו וַתֵּלֵךְ וַתֵּתַע (בראשית כא, יד), תָּעִיתִי כְּשֶׁה אוֹבֵד (תהלים קיט, קעו), יִתְעוּ לִבְלִי אוֹכֶל (איוב לח, מא), יצאו ויתעו לבקש אכלם:

אמרי לי. עלי, וכן וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (בראשית כו, ז), על אשתו. וכן וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יד, ג), כמו על בני ישראל. פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ (שופטים ט, נד):

ויתן לאברהם. כדי שיתפייס ויתפלל עליו:

הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ, לפי שנתיָרֵא, שהמצרים שטופי זמה:

ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים:

לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס:

ואת כל. ועם כל באי עולם:

ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוַכח, ולהראות דברים נִכָּרִים הללו, ולשון תוכחה בכל מקום, ברור דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמך. ויש מדרש אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי:

וילדו. כתרגומו ואתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם:

בעד כל רחם. כנגד כל פתח:

על דבר שרה. על פי דבורה של שרה:

וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.):

פקד את שרה כאשר אמר. בהריון:

כאשר דבר .בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, וַיֹאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וגו', דבור, הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וגו', והביא היורש משרה:

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:

למועד אשר דבר אתו.למועד אשר דבר אתו. ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ור' חמא אומר לשבעה חדשים:דמליל יתיה, את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד:

לזקניו. היה זיו איקונין שלו דומה לו:

יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות, כמו מִי פָעַל וְעָשָׂה (ישעיה מא, ד), מִי בָרָא אֵלֶּה (שם מ, כו), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה:

מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק', כלומר לסוף מאה לאברהם:

היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק:

ויגמל. לסוף כ"ד חודש (גיטין עה:):

משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, (ב"ר נג, י) שם ועבר ואבימלך:

מצחק.עם בני וגו' לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לְצַחֵק בִּי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וגו' (שמואל־ב ב, יג):מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹרֶה זִקִּים וגו', ואמר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כו, יח־יט):

עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב"ר נג, יא):

על אודות בנו. על ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה):

שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה:

ואת הילד. אף הילד שָׂם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב"ר נג, יג), ולא יכול לילך ברגליו:

ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתות הרבה (ב"ר שם):

מנגד. מרחוק:

כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב"ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), מגזרת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיה יט, יז), ומגזרת יָחֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהלים קז, כז), וכן קַצְוֵי אֶרֶץ (שם סה, ו), מגזרת קצה:

ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק:

את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד):

באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנוֹ, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר מַשָּׂא בַּעְרָב וגו' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וגו' (ישעיה כא, יג־יד), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשַבָאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:

רובה קשת. יורה חצים בקשת:

קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר יָדוֹ בַּכֹּל וגו':

מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי:

אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:

ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן:

כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ (ב"ר נד, ב): (כה)

והוכח. נתוַכֵּחַ עמו על כך:

בעבור תהיה לי. זאת:

לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו וְעֵדָה הַמַּצֵבָה:

כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו, שלו הוא, ועלו לקראת אברהם:

אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא, מה):

ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שֶׁמִשֶׁלִי אכלתם, מִשֶׁל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:):

ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו (ב"ר נד, ו), שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיְהִי רָעָב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שלחו פרעה, מיד וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו עד וַיָבֹא וַיֵשֶב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶר בְּחֶבְרוֹן, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד וַיִּסַע מִשָּׁם אַבְרָהָם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א):

אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זְבַח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב:

הנני. כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון:

קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם):

את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור:

ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (ב ג, א) לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַיִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגומו על שם עבודת הקטרת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים:

והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ב"ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו הורידהו:

אחד ההרים. הקב"ה מתהא הצדיקים (ס"א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶ§ (בראשית יב, א), וכן ביונה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה (יונה ג, ב):

וישכם. נזדרז למצוה (פסחים ד.):

ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח):

את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו:

ויבקע. תרגומו וצלח, כמו וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן (שמואל־ב יט, יח), לשון ביקוע פינדר"א בלע"ז:

ביום השלישי. למה איחר מלהראותומיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להִמָלֵך אל לבו, לא היה עושה:

וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:

עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

ונשובה. נתנבא שישובו שניהם:

המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים לב, מב), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה:

וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:

יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה:

ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה (שבת נד.), והוא לשון עַקוּדִים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר:

אברהם אברהם. לשון חבה הוא, שכופל את שמו:

אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:

כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה:

כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואין כי ירא אלהים אתה:

והנה איל. מוכן היה לכך מששת ימי בראשית:

אחר. אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין. (ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם):

בסבך. אילן:

בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם, והשטן סובכו ומערבבו באילנות:

תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:

ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות:

אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה' יראה הקב"ה לעמו:

היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:

ברך אברכך. אחת לאב ואחת לבן:

והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן:

וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה:

אחרי הדברים האלה ויגד וגו'. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה:

גם היא. ף היא הִשְׁוָתָה משפחותיה למשפחות אברהם גם כן, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פלגש:

ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה: