Peraşa Emorפרשת אמור

אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד. — ת"כ פרשתא א, א):

בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:

בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע:

בני אהרן. ולא בנות אהרן (קידושין לה:):

לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה (ת"כ שם ג):

כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו (שם ד):

הקרובה. לרבות את הארוסה (שם יב. יבמות ס.):

אשר לא היתה לאיש. למשכב:

לה יטמא. מצוה (ת"כ שם):

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (שם טו. יבמות כב:), וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו, בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו:

לא יקרחה קרחה. על מת, והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם, (דברים יד, א) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת"כ פרק א, ג. — קידושין לו. מכות כ.):

ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז), יכול לקטו בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער:

ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל (מכות כא.) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:

קדושים יהיו. על כרחם יקדישום בית דין בכך (ת"כ פרק א, ו):

זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא:):

חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה (קידושין עז.):

וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:):

קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה (גיטין נט: — ת"כ):

כי תחל לזנות. כשתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא.), והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:

את אביה היא מחללת. חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם נב.):

לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת"כ פרשתא ב, ג), ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום (סנהדרין כב:):

ועל כל נפשת מת. באהל המת:

נפשת מת. להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל (נזיר לח.):

לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר לו מת מצוה (שם מז: — ת"כ שם ד):

ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ שם ה. — סנהדרין יח). ועוד מכאן למדו רבותינו (שם פד.) שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:

ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל:

וחללה. שנולדה מפסולי כהונה:

ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה:

לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א):

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מלאכי א, ח):

חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת (בכורות מג:) ì :

שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה (שם מ:):

או גבן. שוריציול"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב (שם מג:):

או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א (שם לח.), כמו הַנּוֹטֶה כַדֹּק (ישעיה מ, כב):

או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חִילִיז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עֵינָב (שם):

גרב וילפת.גרב.ילפת. מיני שחין הם:זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס (דברים כח, כז), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.):

מרוח אשך. לפי התרגום מְרִיס פַחֲדִין, שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גִידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ (איוב מ, יז):

כל איש אשר בו מום. לרבות שאר מומין (ת"כ פרק ג, א):

מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:

לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:

מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים:

ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת"כ פרק ג, ח), כך מפורש בזבחים (קא:):

אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרכת:

ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, ומפורש בת"כ (שם י.):

ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו מחוללת להפסל:

וידבר משה. המצוה הזאת:

אל אהרן וגו' ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים (שם יב.).

וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וַיִּנָּזֵר מֵאַחֲרַי (יחזקאל יד, ז), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו:

אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:

כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע, (ויקרא יב, ד) אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (זבחים לג:) מגזירה שוה. ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בת"כ (פרשתא ד, ז), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו, ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, כבר נדרשו במס' שבועות (ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט וכו':

וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה (זבחים מג:):

ונכרתה וגו'. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:

בכל טמא נפש. במי שנטמא במת:

בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (ת"כ פרק ד, ד), בכעדשה (חגיגה יא. — ת"כ):

או באדם. במת:

אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, וזהו כזית:

לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב, וזבה, נדה, ויולדת:

נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים הללו:

ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:) בתרומה, שמותר לאכלה בהערב השמש:

מן הקדשים ולא כל הקדשים:

נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:

ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה בטומאת הגוף:

ומתו בו. למדנו שהיא מיתה בידי שמים (סנהדרין פג.):

לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה (שם פג:):

תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו (יבמות ע.):

וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי לגופו:

ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו (כתובות נז:), ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח יז):

לאיש זר. ללוי וישראל:

אלמנה וגרושה. מן האיש הזר:

וזרע אין לה. ממנו:

ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קיים (יבמות פז.):

וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות (שם סח:):

כי יאכל קדש. תרומה:

ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה (פסחים לב.):

ולא יחללו וגו'. להאכילם לזרים:

והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם בְּמֵיכָלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא, שלא לצורך תרגמו כן:

והשיאו אותם. זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ (במדבר ו, יג), הוא יביא את עצמו, וכן וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב):

נדריהם. הרי עלי:

נדבותם. הרי זו (מגילה ח.):

לרצונכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון:

תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר:

לפלא נדר. להפריש בדיבורו:

עורת. שם דבר של מום, עִוָּרוֹן בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת:

או שבור. לא יהיה:

חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם (בכורות לח.), וכן שפתו שנסדקה או נפגמה (שם לט.):

יבלת. ורוא"ה בלע"ז:

גרב. מין חזזית, וכן ילפת ולשון ילפת כמו וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן (שופטים טז, כט), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה (בכורות מא.):

לא תקריבו. שלש פעמים, להזהיר על הקדשתן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן (תמורה ו:):

ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן:

שרוע. אבר גדול מחבירו (בכורות מ.):

וקלוט. פרסותיו קלוטות:

נדבה תעשה אתו. לבדק הבית:

ולנדר. למזבח:

לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח (ת"כ פרק ז, ו):

ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד:

מעוך. ביציו מעוכין ביד:

כתות. כתושים יותר ממעוך (בכורות לט:):

נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:

וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס:

ומעוך. תרגומו וְדִמְרִיס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה:

וכתות. תרגומו וְדִרְסִיס, כמו הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים (עמוס ו, יא), בְּקִיעוֹת דַּקּוֹת, וכן קנה המרוסס (שבת פ:):

ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ (קידושין לו:):

ומיד בן נכר.לא תקריבו. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים.לו בעל מום, ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, (תמורה ז.) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה (פסוק יח) איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג:):

משחתם. חִבּוּלְהוֹן:

לא ירצו לכם. לכפר עליכם:

כי יולד. פרט ליוצא דופן (שם לח:):

אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן (ת"כ פרק ח, א — חולין עח:):

אתו ואת בנו. אף בנו ואותו במשמע (חולין פב.):

לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון:

ביום ההוא יאכל.ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחוטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים (חולין יג.), ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לה זמן אכילה, כבר כתיב וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו וגו' (ויקרא ז, טו):

אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:

ושמרתם. זו המשנה (ת"כ פרק ט, ג):

ועשיתם. זה המעשה:

ולא תחללו. לעבור על דְּבָרַי מְזִידִין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא וגו' (דניאל ג, יח), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו':

המוציא אתכם. על מנת כן:

אני ה'. נאמן לשלם שכר:

דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים:

ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות:

אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בְּעִבּוּר שָׁנָה וכאן מדבר בקדוש החדש:

בין הערבים. משש שעות ולמעלה:

פסח לה'. הקרבת קרבן ששמו פסח:

והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה (מנחות מט.):

והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים, הָבֵא אילים, ואם אין פרים ואילים, הָבֵא כבשים:

שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת:

מלאכת עבדה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו':

ראשית קצירכם. שתהא ראשונה לקציר (מנחות עא.):

עומר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר (שמות טז, יח):

והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים (מנחות סב.):

לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם:

ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו (שם סו.):

ועשיתם. כבש. חובה לעומר הוא בא:

ומנחתו. מנחת נסכיו:

שני עשרנים. כפולה היתה:

ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים (מנחות פט:):

וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור:

וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי"ש:

בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו:

ממחרת השבת. ממחרת יום טוב (מנחות סה:):

תמימות תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות (שם סו.):

השבת השביעת. כתרגומו שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא:

עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום:

חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא:

מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים:

ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ (מנחות פג:):

לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה:

בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם (שם פד:):

על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם:

ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, ג' עשרונים לפר, וב' עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד־ז ט־י):

ועשיתם שעיר עזים. יכול ז' כבשים והשעיר האמורים כאן הם ז' הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין (ת"כ פרק יג, ו — מנחות מה:):

והניף הכהן אותם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים (מנחות סב.), יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים:

קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים:

ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו:

תעזב. הנח לפניהם, והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם:

אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר:

זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות (ר"ה לב.), לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:

והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים:

אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים (שבועות יג.):

והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:

כל מלאכה וגו'. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום (יומא פא.):

מקרא קדש. [ביוה"כ] קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:

עצרת הוא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם:

כל מלאכת עבדה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר:

לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא:

עלה ומנחה. מנחת נסכים הקריבה עם העולה (מנחות מד:):

דבר יום ביומו. חוק הקצוב בחומש הפקודים:

דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו:

אך בחמשה עשר יום תחגו. קרבן שלמים לחגיגה, יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה:

באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לְעַבֵּר את השנים שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף:

תחגו. שלמי חגיגה:

שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין (חגיגה ט.):

פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה.):

הדר. הַדָּר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג (שם):

כפת תמרים. חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת (שם לב.):

וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשוי כמין קליעה (שם לב:):

האזרח.בישראל. זה אזרח:לרבות את הגרים (שם כח: — ת"כ פרק יז, ט):

כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (סוכה יא:):

צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:

שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פו.) ובת"כ (פרשתא יג, א):

תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד (במדבר כח ו), שאינה אלא מיום ליום:

לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב. — ת"כ שם ט), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל, ובה היה מסיים:

יערוך אתו אהרן מערב עד בוקר. יערוך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה (ת"כ שם יא), ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם (מנחות פט.):

המנורה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:

שש המערכת. שש חלות המערכה האחת:

השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן (ת"כ פרק יח, ד):

ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות, היו שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:

והיתה. הלבונה הזאת:

ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה כקומץ, שהוא אזכרה למנחה:

והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה, בכלל מנחה היא:

ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:

ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר ב, ב) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף:

בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה:

בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר:

וינצו במחנה. על עסקי המחנה:

ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו מִטַּע אהלו:

ויקב. כתרגומו, וּפָרֵישׁ שנקב שם המיוחד וגדף (סנהדרין נו.), והוא שם המפורש ששמע מסיני:

ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה:

שלמית. דַּהֲוַת פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל:

בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה:

למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו), שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:

וינחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה, (סנהדרין עח:) שנאמר מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות שם יד), אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (במדבר טו, לד), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:

השמעים. אלו העדים:

כל. להביא את הדיינים:

את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך, שאתה גרמת לך:

כל העדה. במעמד כל העדה (ת"כ פרק יט, ג), מכאן, ששלוחו של אדם כמותו:

ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:

ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי:

ונקב. לשון קללה, כמו מָה אֶקֹּב (במדבר כג, ח. סנהדרין נו):

ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש וגו' (שמות כא, יב), אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:

כן ינתן בו. פירשו רבותינו (ב"ק פד.) שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:

ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דִּבֵּר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:

ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:

אני ה' אלהיכם. אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מיחד שמי על הגרים:

ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה, ותלייה: