Peraşa Vayikraפרשת ויקרא

ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו, ג), אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כג, ד):

ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:

אליו. למעט את אהרן, רבי יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן י"ג מיעוטין לְדַבֵּר אִתּוֹ (במדבר ז, פט), מִדַּבֵּר אֵלָיו (שם), וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וְנוֹעַדְתִּי לְךָ (שמות כה, כב), כולן בתורת כהנים, יכול ישמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו, משה שומע וכל ישראל לא שמעו.:

מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר אֶת הַקּוֹל (במדבר ז, פט), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהלים כט ד, ה), אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק, כיוצא בו וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י, ה), יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ (שם), אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה, שכיון שמגיע שם היה נפסק:

מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת (במדבר ז, פט), יכול מעל הכפורת כולה, תלמוד לומר מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים (שם):

לאמר. צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת. וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר(דברים ב טז, יז), אלי היה הדבור. דבר אחר, צא ואמור להן דברי, והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם וגו' (שמות יט, ח):

אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנות נדבה דִּבֵּר הענין:

אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:

הבהמה. יכול אף חיה בכלל, תלמוד לומר בקר וצאן:

מן הבהמה. ולא כולה, להוציא את הרובע ואת הנרבע:

מן הבקר. להוציא את הנעבד:

מן הצאן. להוציא את המוקצה:

ומן הצאן. להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה:

תקריבו. מלמד שֶׁשְּׁנַיִם מתנדבים עולה בשותפות:

קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות (שבועות יב.):

זכר. ולא נקבה, כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס (בכורות מא:):

תמים. בלא מום:

אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתו עד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב, אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד, לשם מי שהוא, וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות, ותקרב כל אחת לשם מי שהוא, יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר יקריבנו:

יקריב אותו. מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ראש השנה ו.):

לפני ה' וסמך. אין סמיכה בְּבָמָה:

על ראש העלה. להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת הצאן:

העלה. פרט לעולת העוף:

ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות "ד, או מיתה בידי שמים, או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה, ועל לאו שנתק לעשה:

ושחט והקריבו הכהנים. מִקַּבָּלָה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר:

לפני ה'. בעזרה:

והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן (ס"א ששתיהן) בבני אהרן (חגיגה יא.):

בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:

את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם ב' פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו, יכול אף בפסולים, או בחטאות הפנימיות, או בחטאות החצוניות, שאלו למעלה והיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר אֶת דָּמוֹ (פסוק יא):

וזרקו. עומד למטה, וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם ניתן בד' רוחות המזבח, או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה, אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד, נותן שתי מתנות שהן ד':

אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:

והפשיט את העולה. מה תלמוד לומר העולה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:

אותה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים (חולין יא.):

ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט:

בני אהרן הכהן. כשהוא בכיהונו, הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:

בני אהרן הכהנים. כשהם בכיהונם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:

את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה, לפיכך הוצרך למנותו לעצמו (חולין כז.):

ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:

אשר על המזבח. שלא יהיו הַגְּזִירִין יוצאין חוץ למערכה:

עולה. לשם עולה יקטירנו:

אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש, וכל אשה לשון אש, פושיי"ר בלע"ז:

ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני:

ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:

מן הצאן מן הכשבים או מן העזים. הרי אלו ג' מיעוטין, פרט לזקן לחולה ולמזוהם:

על ירך המזבח. על צד המזבח:

צפונה לפני ה'. ואין צפון בבמה:

מן העוף. ולא כל העוף. לפי שנאמר תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים (להלן כב, יט), תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:

התורים. גדולים ולא קטנים:

בני היונה. קטנים ולא גדולים:

מן התורים או מן בני היונה. פרט לתחלת הציהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שהוא גדול אצל בני יונה וקטן אצל תורים:

והקריבו. אפילו פרידה אחת יביא:

הכהן ומלק. אין מליקה בכלי, אלא בעצמו של כהן, קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן:

ונמצה דמו. לשון מִיץ אַפַּיִם (משלי ל, ג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיה טז, ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד:

ומלק והקטיר ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו וכו', אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר:

מראתו. מקום הרעי, וזה הזפק:

בנוצתה. עם בני מעיה (זבחים סד:), ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד, טו), וזהו שתרגם אונקלוס בְּאוּכְלֵיהּ, וזה מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, נוטל את הקורקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו, קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (זבחים סה.). בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים, והקטיר, בעוף שנזון מן הגזל, נאמר, והשליך את המעים שאכלו מן הגזל:

אצל המזבח קדמה. במזרחו של כבש:

אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה, וכולם נבלעים שם במקומן (יומא כא.):

ושסע. אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי (שופטים יד, ו — זבחים סה:):

בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:

בכנפיו. נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שָׂבֵעַ ומהודר בקרבנו של עני:

לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לב' חתיכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח (פסוק ט), ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים:

ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד:):

סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונה שבמנחות (שם) ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן ה' מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:

סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר סֹלֶת חִטִּים (שמות כט, ב), ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר וְעִשָׂרֹון סֹלֶת לְמִנְחָה (להלן יד, כא), עשרון לכל מנחה:

ויצק עליה שמן. על כולה:

ונתן עליה לבונה. על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד, ומה ראית לומר כן, שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט ד"א שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה, ונקמץ עמה, כמו שנאמר מסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר על כל לבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה:

ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה וּבְלִילָה כשרים בזר:

הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה:

וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל (יומא טז:):

מלא קמצו. יכול מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחר וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ (להלן ו, ח), לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ, אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא, הא כיצד, חופה ג' אצבעותיו על פס ידו (מנחות יא.), וזהו קומץ במשמע, לשון העברית:

על כל לבונתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:

לבונתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה:

מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:

אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח:

לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:

קדש קדשים. היא להם:

מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:

וכי תקריב וגו'. שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, ולימד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין (מנחות עד:), ונחלקו רבותינו במשיחתן (שם עה.), יש אומרים מושחן וחוזרן ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן, ויש אומרים מושחן כמין כף יונית, ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שני פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בו זך. ושנינו במנחות (עו.) כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין בא עשר רקיקין:

ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן (מנחות סג.), וכולן טעונות ' מתנות, שמן יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי, קודם לעשייתן:

סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:

פתות אותה פתים. לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצה לפתיתה (שם עה.):

ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה, יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה, אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר הוא:

מרחשת. כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שַׁמְנָהּ צָבוּר ואין הָאוּר שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע:

אשר יעשה מאלה. מאחד מן המינים הללו:

והקריבה. בעליה אל הכהן:

והגישה. הכהן:

אל המזבח. מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח (זבחים סג:):

את אזכרתה. הוא הקומץ:

וכל דבש. כל מתיקת פרי קרוי דבש:

קרבן ראשית תקריבו. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש, קרבן ראשית, שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר חָמֵץ תֵּאָפֶינָה (להלן כג, יז), ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים (מנחות נח.):

מלח ברית. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג:

על כל קרבנך. על עולת בהמה ועוף, ואמורי כל הקדשים כולן (מנחות כ.):

ואם תקריב. הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה, וכן וְאִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל וגו' (במדבר לו, ב):

מנחת בכורים. במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה, נאמר כאן אביב, ונאמר להלן כי השעורה אביב (מנחות סח:):

קלוי באש. שמיבשין אותו על האור באבוב של קַלָּאִים, (פירש"י במנחות שם הכלי של מוכרי קליות) שאלולי כן אינה נטחנת בריחים לפי שהיא לחה:

גרש כרמל. גרוסה בעודה לחה:

גרש. לשון שבירה וטחינה גורסה בריחים של גרוסות, כמו וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ (איכה ג, טז), וכן גָּרְסָה נַפְשִׁי (תהלים קיט, כ):

כרמל. בעוד הכר מלא (מנחות סו:), שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן כַּרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ (מלכים־ב ד, מב):

שלמים. שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים:

ואת כל החלב וגו'. להביא חֵלֶב שעל ַקֵּבָה דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, להביא חֵלֶב שעל הדקין:

הכסלים. (פלנקי"ן בלע"ז) שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים, והם מלמטה, וזהו החלב שתחת המתנים שקורין בלע"ז לונבילו"ש, לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים, ובתחתיתו הבשר חופהו:

היותרת. היא דופן המסך שקורין איברי"ש, ובלשון ארמי חַצְרָא דְכַבְדָא:

על הכבד. שיטול מן הכבד עמה מעט, ובמקום אחר הוא אומר וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד:

על הכבד על הכליות. לבד מן הכבד, ולבד מן הכליות יסירנה לזו:

על העולה. מלבד העולה, למדנו שתקדים עולת תמידלכל קרבן, על המערכה:

אם כשב. לפי שיש באימורי הכשב מה שאין באימורי העז, שהכשב אליתו קריבה, לכך נחלקו שתי פרשיות:

וזרקו. שתי מתנות שהן ד', ועל ידי הכלי הוא זורק, ואינו נותן באצבע אלא בחטאת:

חלבו. המובחר שבו, ומהו, זה האליה תמימה:

לעמת העצה. למעלה מן הכליות היועצות (חולין יא.):

לחם אשה לה'. לחמו של אש לשם גבוה:

לחם. לשון מאכל, וכן נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיה יא, יט), עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א), לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם (קהלת י, יט):

חקת עולם. יפה מפורש בתורת כהנים (פרק כ, ו) כל הפסוק הזה:

מכל מצות ה'. פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת (שבת סט.):

מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת, שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל:

פר. יכול זקן תלמוד לומר בן, אי בן יכול טן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן ג':

אל אהל מועד. למשכן. ובבית עולמים להיכל:

את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדושתה, כוון כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרכת, ואם נגעו נגעו (יומא נז.):

ואת כל דם. שירי הדם:

ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים ויותרת:

החטאת. להביא שעירי עבודת אלילים לכליות ולחלבים ויותרת:

ירים ממנו. מן המחובר, שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו (ת"כ פרק ד, א):

כאשר יורם. מאותן אמורין המפורשין בשור זבח השלמים, וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן, אלא להקישו לשלמים, מה שלמים לשמן, אף זה לשמו, ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים (זבחים מט:) מצריכו ללמוד הימנו, שאין למדין למד מן הלמד בקדשים, בפרק איזהו מקומן:

על הכבד על הכליות על ראשו ועל כרעיו. כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד:

אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור:

מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, מו שפירשוהו רבותינו במס' יומא (סח.) ובסנהדרין (מב:):

אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח, כמו שנאמר וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (להלן ו, ד):

על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר, אלא מלמד שאפילו אין שם דשן:

עדת ישראל. אלו סנהדרין:

ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר (הוריות ז:):

הקהל ועשו. שעשו צבור על פיהם:

את פני הפרכת. ולמעלה הוא אומר את פני פרכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולם סרחו, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם ח"ו נסתלקה הקדושה (זבחים מא:):

יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח:

ואת כל חלבו ירים. ואע"פ שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מִוְּעָשָׂה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל, משל למלך שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו (שם):

ועשה לפר.כאשר עשה לפר החטאת זה,כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות, שפירש שם מה שלא פירש כאן, ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:

אשר נשיא יחטא. לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו:

או הודע. כמו אם הודע הדבר, הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא (שמות כא, לו):

הודע אליו. כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה:

במקום אשר ישחט את העולה. בצפון שהוא מפורש בעולה:

חטאת הוא. לשמו כשר, שלא לשמו פסול:

ואת דמו. שירי הדם:

כחלב זבח השלמים. כאותן אמורין המפורשים בעז, האמור אצל שלמים:

כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים. כאימורי עז האמורים בשלמים:

ושחט אותה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת:

כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אמורין וְאַלְיָה, אף חטאת כשהיא באה כבשה טעונה אַלְיָה עם האמורין:

על אשי ה'. על מדורות האש העשויות לשם, פואיילי"ש בלע"ז:

ושמעה קול אלה. בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו:

או נפש אשר תגע וגו'. ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים, או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת, במסכת שבועות (ז.) נדרש כן:

ונעלם ממנו. הטומאה:

ואשם. באכילת קודש או בביאת מקדש:

בטומאת אדם. זו טומאת מת:

לכל טומאתו. לרבות טומאת מגע זבין וזבות:

אשר יטמא. לרבות הנוגע בבועל נדה:

בה. לרבות בולע נבלת עוף טהור:

ונעלם. ולא ידע. ששכח הטומאה:

ואשם. באכילת קודש או בביאת מקדש:

בשפתים. ולא בלב:

להרע. לעצמו:

או להיטיב. לעצמו כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן:

לכל אשר יבטא. לרבות לשעבר (שבועות כו.):

ונעלם ממנו. ועבר על שבועתו. כל אלה בקרבן עולה ויורד כמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם:

והקריב את אשר לחטאת ראשונה. חטאת קודמת לעולה למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו (זבחים ז:):

ולא יבדיל. אינו מולק אלא סימן אחד (חולין כא.):

עורף. הוא גובה הראש המשופע לצד הצואר:

מול עורף. מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצואר:

והזה מדם החטאת. בעולה לא הטעין אלא מצוי, ובחטאת הזאה ומצוי, אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח (זבחים סד:):

חטאת הוא. לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה:

כמשפט. כדת האמור בעולת העוף של נדבה בראש הפרשה:

כי חטאת הוא. ואין בדין שיהא קָרְבָּנוֹ מְהֻדָּר (מנחות ו.):

חטאת הוא. נקמצה ונקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה:

על חטאתו אשר חטא. כאן שנה הכתוב, שהרי בעשירות ובדלות נאמר מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו, דקדקו רבותינו (כריתות כז:) מכאן שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה והעני, יביא ממקצתן שתי תורים, הפריש מעות לשתי תורים והעני, יביא ממקצתן עשירית האיפה, (לכך נאמר מחטאתו), הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו:

מאחת מאלה. מאחת משלש כפרות האמורות בענין, או בעשירות, או בדלות, או בדלי דלות. ומה תלמוד לומר, שיכול הַחֲמוּרִים שבהם יהיו בכשבה או שעירה, והקלין יהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות (ת"כ פרק יט, י):

והיתה לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו (שם יא. מנחות עג:), והיתה לכהן, ואם חוטא זה כהן הוא, תהא כשאר מנחת נדבת כהן, שהוא כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ויקרא ו, טז):

כי תמעל מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שינוי (ת"כ פרשתא יא, יב), וכן הוא אומר וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבֹותֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ (דברי הימים־א ה, כה), וכן הוא אומר בסוטה וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (במדבר ה, יב):

וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שנהנה מן ההקדש, והיכן הוזהר, נאמר כאן חטא, ונאמר להלן חטא בתרומה וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא (ויקרא כב, ט), מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר, אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל, תלמוד לומר תמעול מעל ריבה (מעילה יח:):

מקדשי ה'. המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים:

איל. ל' קשה, כמו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אף כאן קשה בן שתי שנים:

בערכך כסף שקלים. שיהא שוה שתי סלעים:

ואת אשר חטא מן הקדש ישלם. קרן וחומש להקדש (כריתות כו:):

ולא ידע ואשם והביא. הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חֵלֶב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת, אמרו לו אחת של חֵלֶב היתה, ולא ידע אם זו של חֵלֶב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת:

ולא ידע ואשם ונשא עונו. (ת"כ) ר' יוסי הגלילי אומר (שם פרשתא יב, ז), הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר (שם:) אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצוַת לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ר' עקיבא אומר (שם יא) הרי הוא אומר עַל פִּי ב' עֵדִים אֹו ג' עֵדִים וגו' (דברים יז, ו), אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב בג', אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה, אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ר' אלעזר בן עזריא אומר כִּי תִקְצֹור קִצִירְךָ בְּשָׂדֶךָ (דברים כד, יט) וְשָׁכַחְתָּ עֹומֶר בַּשָׁדֶה (שם יג), הרי הוא אומר למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו, ונפלה הימנו, ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה:

בערכך לאשם. בערך האמור למעלה:

אשר שגג והוא לא ידע. הא אם ידע לאחר זמן לא נתכפר לו באשם זה, עד שיביא חטאת, הא למה זה דומה, לעגלה ערופה שנתערפה ואח"כ נמצא ההורג, הרי זה יהרג (ת"כ פרק כא, ב):

אשם הוא אשם אשם.אשם אשם. הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל, ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר נדרש הוא בת"כ (פרק כא, ג):להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בן שתי שנים) [שוה שתי סלעים]. יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע תלמוד לומר, הוא:

נפש כי תחטא. אמר ר' עקיבא (שם פרק כב, ד) מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהיא מכחש, מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם:

בתשומת יד. שֶׁשָׂם בידו ממון להתעסק, או במלוה:

או בגזל. שגזל מידו כלום:

או עשק. הוא שכר שכיר:

וכחש בה. שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהשבע על שקר לכפירת ממון:

כי יחטא ואשם. כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, ולדעת ולהתודות כי יחטא (גי' ס"א ובדעתו להתודות כי חטא) ואשם:

בראשו. הוא הקרן ראש הממון:

וחמשתיו. (ב"ק קח.) רבתה תורה חמשיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה חוזר ומביא חומש על אותו חומש, וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע עליו פחות משוה פרוטה:

לאשר הוא לו. (לאפוקי בנו ושלוחו ת"כ) למי שהממון שלו: