Peraşa Ki Tisaפרשת כי תשא

כי תשא. לשון קבלה כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם:

ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, וְהַדֶּבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:

זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:

העובר על הפקודים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָׁבֶט (ויקרא כז, לב), וכן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מֹונֶה (ירמיה לג, יג):

מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:

עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה הוא:

גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (א ב, לו) יָבֹוא לְהִשְׁתַּחֲֹות לֹו לַאֲגֹורַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:

עשרים גרה השקל. שהשקל השלם ד' זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':

מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא, ונמנה בכלל אנשים:

לכפר על נפשותיכם. שלא תנגפו על ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' ג' פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר (שמות לח, כה), ומהם נעשו האדנים שנאמר וַיְהִי מְאַת כִּכָּר הַכֶּסֶף וגו' (שם שם, כז). והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵׁנִי בַּשָׁנָה הַשֵׁנִית (במדבר א, א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת (שמות לה, כד), ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:

ונתת אותו על עבודת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם (שמות לב, לה), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵׁנִי (במדבר א, א), והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר בְּיֹום הַחֹדֶש הָרִאשֹׁון בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים וגו' (שמות מ, ב), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת וגו' (שם לח, כז), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ', שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, וַיִּהיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאֹות אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאֹות וַחֲמִשִׁים (במדבר א, מו), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:

על עבודת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו:

כיור. כמין דּוּד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים:

וכנו. כתרגומו בְּסִיסֵיהּ, מושב מתוקן לכיור:

לרחצה. מוסב על הכיור:

ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור מָשׁוּךְ קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מֹועֵד (שמות מ, כט), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.):

את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדשן:

בבואם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערבים קטרת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים:

ולא ימותו. הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:

אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:

ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:

בשמים ראש. חשובים:

וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:

מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.):

וקנה בושם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר בשם:

חמשים ומאתים. סך משקל כולו:

וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה:

הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, ר' מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו ר' יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו סיפק, אלא שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וקפחו לשמן שעל העקרין:

רוקח מרקחת. רוקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו רקע, רגע, ואינו כמו רֹגַע הַיָּם (ישעיה נא, טו), וכמו רֹוקַע הָאָרֶץ (שם מב, ה), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזה או ריח או טעם, קרוי מרקחת:

רקח מרקחת. רקח העשוי על ידי אומנות ותערובות:

מעשה רוקח. שם האומן בדבר:

ומשחת בו. כל המשיחות כמין כ"ף יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:

וקדשת אותם. משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא, ולינה, וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כֹּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ (שמות כט, לז), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראויים. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן, ושאר משיחות, כמו רקיקין משוחין וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית:

לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:):

זה. בגימטריא תריסר לוגין הוו:

לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ו, יח):

על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו:

ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו (כריתות ה.):

ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכנת הלבנים, וכן במתכונתה, של קטורת:

ואשר יתן ממנו. מאותו של משה:

על זר. שאינו צורך כהונה ומלכות:

נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גומ"א (גוממיא), והצרי קורין לו טרי"אקה (טהעריאק):

ושחלת. שורש בשם, חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וְטוּפְרָא:

וחלבנה. בשם שריחו רע, וקורין לו גלב"נא (גאלבאן) ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתנו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:

סמים. אחרים:

ולבונה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:) י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבות עוד כמו אלו, הרי עשר, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי, והצפורן, החלבנה, והלבונה, מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט, והקילופה, והקנמון, הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה:

בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה:

ממלח. כתרגומו מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים (יונה א, ה), מַלָּחַיִך וְחֹבְלַיִךְ (יחזקאל כז, כז), על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:

ממולח טהור קדש. ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקדש יהיה:

ונתתה ממנה וגו'. היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד:

אשר אועד לך שמה. כל מועדי דבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:

במתכנתה. במנין סממניה:

קדש תהיה לך לה'. שלא תעשנה אלא לשמי:

להריח בה. אבל עושה אתה במתכנתה משלך כדי למכרה לצבור:

קראתי בשם. לעשות מלאכתי, את בצלאל:

בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד:

ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד:

ובדעת. רוח הקדש:

לחשוב מחשבות. אריגת מעשה חשב:

ובחרשת. לשון אומנות, כמו חָרָשׁ חָכָם (ישעיה מ, כ). ואונקלוס פירש, ושנה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר:

למלאת. להושיבה במשבצות שלה במלואה, לעשות המשבצת למדת מושב האבן ועוביה:

ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך:

ואת הארון לעדות. לצורך לוחות העדות:

הטהורה. על שם זהב טהור:

ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, וְנָתְנוּ עָלָיו בֶּגֶד תְּכֵלֶת (במדבר ד, יב), וְנָתְנוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן (שם יג), וְנָתְנוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תֹּולַעַת שָׁנִי (שם ח), ונראין דברי, שנאמר וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתֹולַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות לט, א), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש:

בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצי"דין בלע"ז (שלינגווערק):

ואת קטורת הסמים לקדש. לצורך הקטרת ההיכל שהוא קדש:

ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:

אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:

כי אות היא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:

לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם:

מות יומת. אם יש עדים והתראה:

ונכרתה. בלא התראה:

מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה:

שבת שבתון.שבת שבתון. מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי: (לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שַׁבַּת שַׁבָּתֹון הוּא לָכֶם (ויקרא כג, לב), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם בַּיֹּום הָרִאשֹׁון שַׁבָּתֹון וּבַיֹּום הַשְׁמִינִי שַׁבָּתֹון (שם, לט), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש:)

קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי:

וינפש. כתרגומו וְנַח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע (ישעיה מ, כח), וכל פעלו במאמר הכתיב מנוחה לעצמו, לְשַׂבֵּר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע:

ויתן אל משה וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. (צ"ע טובא, דילמא הכל כסדר, וצווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים, טרם עשותם העגל, וקודם רדתו מההר עשו העגל, ומשה לא הגיד לישראל צווי המשכן עד למחרת יום הכפורים, שהיו ישראל מרוצים להקב"ה, וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל, אשר על כן בצווי הקב"ה כתיב מאת כל איש, דהיינו גם ערב רב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, איש איש, מלמד וכו', ומשה בציווי אמר לישראל, קחו מאתכם דייקא, ולא מערב רב, לפי שהם גרמו בנזקין וק"ל):

ככלתו. ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה. דבר אחר, מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ג, ח—כד), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים:

לדבר אתו. החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:

לדבר אתו. מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד:

לחת. לחת כתיב, שהיו שתיהן שוות:

כי בשש משה. כתרגומו לשון איחור, וכן בּ שֵׁשׁ רִכְבֹּו (שופטים ה, כח), וַיָּחִילוּ עַד בֹּושׁ (שם ג, כה), כי כשעלה משה להר אמר להם, לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו' שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בז' בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז, בי"ו בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם מת משה שכבר באו שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (פט.), ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן, בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹות:

אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה איוו להם:

כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים:

אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו דרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו:

באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:

פרקו. לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו מגזרת ברך:

ויתפרקו. לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דישקריי"ר בלע"ז (ענטלאזטעט):

את נזמי. כמו מנזמי, כמו כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמות ט, כט), מן העיר:

ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו וְהַמִּטְפָּחֹות וְהָחֲרִיטִים (ישעיה ג, כב), וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִיטִים (מלכים־ב ה, כג). והב' ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנֹושׁ (ישעיה ח, א), וזהו שתרגם אונקלוס וְצַר יָתֵיהּ בְּזִיפָא, לשון זיוף הוא, כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל (גראבשטיכל), ומזייפין על ידו חותמות:

עגל מסכה. כיון שהשליכו לָאוּר בַּכּוּר, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים (סנהדרין קא:), והיה בידו שם וטס, שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הַכּוּר, ויצא העגל:

מסכה. לשון מתכת. דבר אחר, קכ"ה קנטרין זהב היו בו, כגימטריא של מסכה:

אלה אלהיך. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים, שנאמר בְּתַבְנִית שֹׁור אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים קו, כ), וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי:

ויבן מזבח. לדחותם:

ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (י, ג), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן (לשון בינה)מזבח לפניו, ויבן מזבוח לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא:

חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום:

וישכימו. השטן זרזם כדי שיחטאו:

לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לְצַחֶק בִּי (בראשית לט, יז), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל־ב ב, יד), אף כאן נהרג חור:

וידבר. לשון קושי הוא, כמו וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשֹׁות (בראשית מב, ז):

לך רד. רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם (ברכות לב.), באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:

שחת עמך. שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:

קשה עורף. מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע:

הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם (שמו"ר מב, י):

למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:

והנחם. התעשת מחשבה אחרת להיטיב להם:

על הרעה. אשר חשבת להם:

זכור לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו, תנהו לו ויצאו עשר בעשר:

לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים, אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה, אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן (שמו"ר מד, ה), ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחמר לכסא של רגל אחד (ברכות לב.):

אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר בִּי נִשׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' (בראשית כב, טז), וליצחק נאמר, וַהֲקִימֹותִי אֶת הַשְׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (שם כו, ג), וליעקב נאמר אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה (שם לה, יא), נשבע לו באל שדי:

משני עבריהם. היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה (שבת קד.):

מעשה אלהים המה. כמשמעו, הוא בכבודו עשאן. דבר אחר, כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית, כך כל שעשועיו של הקב"ה בתורה:

חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק, אנטליי"ר בלע"ז (איינשניידען):

ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:

אין קול ענות גבורה. אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים וי, או ניסה:

קול ענות. קול חרופין וגדופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:

וישלך מידו וגו'. אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים ואתננה להם:

תחת ההר. לרגלי ההר:

ויזר. לשון נפוץ, וכן יזורה על נוהו גפרית (איוב יח, טו), וכן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א, יז), שזורין בה דגן וקטניות:

וישק את בני ישראל. נתכוין לבדקם כסוטות, שלש מיתות נדונו שם, אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין, עדים בלא התראה, במגפה, שנאמר וַיִּגֹף ה' אֶת הָעָם, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן (יומא סו:), שבדקום המים וצבו בטניהם:

מה עשה לך העם. כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה:

כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד, ובנסיונות לפני המקום:

ואמר להם. דבר אחד, למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי:

ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא:

פרוע. מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (במדבר ה, יח):

לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:

מי לה' אלי. יבא אלי:

בני לוי. מכאן שכל השבט כשר (יומא שם):

כה אמר וגו'. והיכן אמר, זֹבֵח לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב, יט), כך שנויה במכילתא (פסחא פי"ב):

אחיו. מאמו, והוא ישראל:

מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום:

כי איש. מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו:

אכפרה בעד חטאתכם. אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:

אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו (יומא פו: — ברכות לב.). משל למלך, שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו, ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא (ברכות שם):

ועתה אם תשא חטאתם.ואם אין מחני. הרי טוב, איני אומר לך מחני:וזה מקרא קצר, וכן הרבה:

מספרך. מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:

אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן לדבר לו על אדוניהו (מלכים־א ב, יט):

הנה מלאכי. ולא אני:

וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:

ויגוף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:

לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, לכך נאמר עלה. דבר אחר, כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה:

אתה והעם. כאן לא אמר ועמך:

וגרשתי את הכנעני וגו'. ששה אומות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:

אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לך להעלותם:

כי לא אעלה בקרבך. לכן אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך:

כי עם קשה עורף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי, מרבה אני עליכם זעם:

אכלך. לשון כליון:

הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:

איש עדיו. כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע (שבת פח.):

רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמי, שנאמר חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיה כו, כ), ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:

ועתה. פורענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם:

ואדעה מה אעשה לך. בפקודת שאר העון, אני יודע מה שבלבי לעשות לך:

את עדים מהר חורב. את הָעֲדִי שהיה בידם מהר חורב:

ומשה. מאותו עון והלאה:

יקח את האהל. לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר, מנודה לרב מנודה לתלמיד:

הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר אַךְ רָחֹוק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג, ד):

וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה:

כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכינה:

יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה', אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:

והיה. לשון הווה:

כצאת משה מן המחנה. ללכת אל האהל:

יקומו כל העם. עומדים מפניו, ואין יושבין עד שנתכסה מהם:

והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:

ודבר עם משה. כמו ומִדַּבֵּר עם משה. תרגומו וּמִתְמַלֵּל עם משה, שהוא כבוד השכינה, כמו וַיִּשְׁמַע אֶת הַקֹּול מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), ואינו קורא מְדבר אליו, כשהוא קורא מִדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מְדבר, משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:

והשתחוו. לשכינה:

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. וּמִתְמַלֵּל עם משה:

ושב אל המחנה. לאחר שנדבר עמו, היה שב משה אל המחנה, ומלמד לזקנים מה שלמד, והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח:), ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה, שנאמר וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם וגו' (שמות לב, ל), ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' וגו' (דברים ט, יח), ובראש חדש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁונִים וגו' (שם י, ו), מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיך, ומסר לו לוחות אחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד, אלא מאהל מועד:

ושב אל המחנה. תרגומו וְתָב לְמַשְׁרִיתָא, לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין, וראה כל העם וחזן, ונצבו וקיימין. והביטו, ומסתכלין. והשתחוו, וְסָגְדִּין. ומדרשו, ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:

ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך, אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ (שמות כג, כ), אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה:

ואתה אמרת ידעתיך בשם. הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן וגו' וגם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעֹולָם (שם יט, ט):

ועתה. אם אמת שמצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך:

ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמוליך, מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר כמה שכר מציאת החן:

וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (ז.), ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי:

ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב (שמואל־ב יז, יא):

ויאמר אליו. בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:

ובמה יודע אפוא. יודע מציאת החן, הלא בלכתך עמנו, ועוד דבר אחר אני שואל ממך, שלא תשרה שכינתך עוד על אומות עובדי אלילים:

ונפלינו אני ועמך. ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וגו' (שמות ט, ד):

גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על עובדי אלילים אעשה, ואין דבריו של בלעם הרשע על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב (איוב ד, ב), שומעין על ידי שליח:

ויאמר הראני נא את כבודך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:

ויאמר אני אעביר וגו'. הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה:

וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות. וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות (ראש השנה יז:), הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רחמי לא כָלִים:

וחנותי את אשר אחון. אותן פעמים שארצה לחון:

ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה ועתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם (שם):

ויאמר לא תוכל וגו'. אף כשאעביר כל טובי על פניך, איני נותן לך רשות לראות את פני:

הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זו פשוטו. ומדרשו, על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר המקום אתי ואינו אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:

בעבור כבודי. כשאעבור לפניך:

בנקרת הצור.נקרת הצור. כמו הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר (במדבר טז, יד), יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל (משלי ל, יז), אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם (ישעיה לז, כה), גזרה אחת להם:כריית הצור:

ושכותי כפי. מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל (ת"כ פ' ויקרא), ותרגומו וְאָגֵין בְּמֵימְרִי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש:

והסרותי את כפי. וְאַעְדֵי יַת דִּבְרַת יְקָרִי, כשתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך, ללכת משם ולהלן:

וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין:

פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:

פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

נכון. מזומן:

ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות:

ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וּקְרָא בִשְׁמָא דה':

יי' יי'. מדת רחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת לאחר שיחטא וישוב (ראש השנה יז:):

אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר, אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), ואין לומר למדת הדין למה עזבתני, כך מצאתי במכילתא (שירה פ"ג):

ארך אפים. מאריך אפו, ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:

ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:

ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

נוצר חסד. שהאדם עושה לפניו:

לאלפים. לשני אלפים דורות. עונות, אלו הזדונות. פשעים, אלו המרדים שאדם עושה להכעיס:

ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו (יומא פו.), מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר לשונאי:

ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחתנו, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו וגו'. יש כי במקום אם:

ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה (ס"א שתתן לנו נחלה) מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות עובדי אלילים:

כורת ברית. על זאת:

אעשה נפלאות. לשון ונפלינו, שתהיו מובדלים בזו מכל האומות עובדי אלילים, שלא תשרה שכינתי עליהם:

את האמורי וגו'. ו' אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:

קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מוותר. וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:

ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך (עבודה זרה ח.):

חדש האביב. חדש הַבִּכּוּר, שהתבואה מתבכרת בבישולה:

כל פטר רחם לי. באדם:

וכל מקנך תזכר וגו'. וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה.

פטר. לשון פתיחה, וכן פֹּוטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדֹון (משלי יז, יד). תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה:

תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים:

וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו:

כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה (במדבר יח, טז):

ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא, דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית פנים, אלא אזהרה אחרת היא, וכשתעלו לרגל לראות, לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. ולפי מדרש ברייתא, מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהוא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (יז.):

בחריש ובקציר תשבות. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים (ראש השנה ט.), על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש, וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ועבודת ו' הימים שהתרתי לך, יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וגו' (ויקרא כה, ד). ויש אומרים שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה, ודוחה את השבת:

בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים.

בכורם שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח, מן השעורים היא:

וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו וַאֲסַפְתֹּו אֶל תֹּוךְ בֵּיתֶךָ (דברים כב, ב):

תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:

תקופת. לשון מסיבה והקפה:

כל זכורך. כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם, ועל מנין עשה שבהם:

אוריש. כתרגומו אֲתָרֵךְ, וכן הָחֵל רָשׁ (דברים ב, לא), וכן וַיֹּורֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי (במדבר כא, לב), לשון גירושין:

והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה, ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלשה רגלים הללו:

לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אזהרה לשוחט, או לזורק, או לאחד מבני חבורה (פסחים סג.):

ולא ילין. כתרגומו, אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר:

זבח חג הפסח. אמוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וגו' (דברים ח, ח), וּדְבָשׁ, הוא דבש תמרים:

לא תבשל גדי. אזהרה לבשר וחלב, ושלשה פעמים כתוב בתורה, אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאיסור בישול (חולין קטו:):

גדי. כל ולד רך במשמע, ואף עגל וכבש, ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:

בחלב אמו. פרט לעוף, שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:

כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי (שמות לג, כב):

וייראו מגשת אליו. בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר, וּמַרְאֵה כְּבֹוד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּראשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד, יז), ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה:

וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הווה הוא כל הענין הזה:

ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן, כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם א', ביד הזקנים ב', ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו', כדאיתא בעירובין (נד:):

ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בֵּית אַפֵּי, לשון ארמי הוא בגמרא סְוֵי לִבָּא (כתובות סב:), ועוד בכתובות (ס.), הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה, בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו, וכשהוא מסתלק מהם:

והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו: