Bereşit 49בראשית מט

ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים (ב"ר צח, ב):

וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו (ב"ר שם ד):

אוני. כוחי, כמו מָצָאתִי אוֹן לִי (הושע יב, ט), מֵרֹב אוֹנִים (ישעיה מ, כו), וּלְאֵין אוֹנִים (שם כט):

יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים:

ויתר עז. במלכות, כמו וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל־א ב, י), ומי גרם לך להפסיד כל אלה:

פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך:

אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פָּחַזְתָּ:

כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שֵׁם שעלה על יצועי, והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי:

פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואלו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה:

יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לְבָדִין וּסְדִינִין, והרבה דומים לו, אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי (תהלים סג, ז), אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (שם קלב, ג):

שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, וַיּאֹמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו וגו' וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, שנאמר וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים:

כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עֵשָׂו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו:

מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר (תנחומא ויחי ט). דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתם נהגו עצמן בכלי חמס, כמו מְכוֹרוֹתַיִךְ וּמוֹלְדוֹתַיִךְ (יחזקאל טז, ג), וזה תרגום של אונקלוס:

בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעוֹנִי, ולא כתב בן יעקב (ב"ר צט, ו):

בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן:

אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (א ו, כב), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:

אל תחד כבודי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כִּמְדַבֵּר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם, כמו לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה יד, כ):

כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד (שופטים ו, טז), וכן הוא אומר בגדעון, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד וכן במצרים סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וַיִּלְמַד לִטְרֹף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל יט, ג):

וברצונם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע יא, י):

ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם מָה אֶקֹב לֹא קַבֹּה אֵל:

אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד:

יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בְּקִנְטוּרִים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו (ב"ר צח, ה) (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם:

ידך בערף איביך. בימי דוד, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִי עֹרֶף (שמואל־ב כב, מא):

בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק:

גור אריה. על דוד נתנבא בתחלה, גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל (שם ה, ב), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם שִׁלְטוֹן יְהֵא בְשֵׁרוּיָא, בתחלתו:

מטרף. ממה שחשדתיך בטָרֹף טֹרַף יוֹסֵף חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וזהו יהודה שנמשל לאריה:

בני עלית. סִלַקְתָּ את עצמך ואמרת מַה בֶּצַע וגו', וכן בהריגת תמר שהודה צָדְקָה מִמֶּנִּי, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וגו' (מלכים־א ה, ה):

לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל (סנהדרין ה.), שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות:

ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:

עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שי לו שנאמר יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהלים עו, יב):

ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יִפְעָתֶךָ, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאַחְוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב יג, ז), ושבאִבְחַת חָרֶב (יחזקאל כא, כ), (והוא לשון חרב ופירוש אימת חרב והוא לשון זיין) ואָסוּך שָׁמֶן (מלכים־ב ד, ב), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרְשׁוּ (ישעיה יא, י), ודומה לו עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם (משלי ל, יז), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא בְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדָעָא [דפומבדיתא] במסכת יבמות (קי:), ויכול היה לומר קהיית עמים:

אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד:

שרקה. זמורה ארוכה, קוריי"רא בלע"ז:

כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין:

סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא:

אסרי. כמו אוסר, דוגמתו מְקִימִי מֵעָפָר דָּל (תהלים קיג, ז), הַיֹֻשבִי בּשָּׁמָיִם (שם קכג, א), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, וְאָנֹכִי נָטַעְתִּיךָ שֹׂרֵק (ירמיה ב, כא):

בני אתנו. יִבְנוּן הֵיכָלֵיהּ, לשון שַׁעַר הָאִיתוֹן בספר יחזקאל (מ, טו), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עַבְדֵי אוֹרַיְיתָא בְּאוּלְפַן, על שם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחוֹרוֹת:

כבס ביין. יְהֵא אַרְגְּוָון טַב לְבוּשׁוֹהִי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מַרְוֶה, תלמוד לומר סותה:

חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כג, כט), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין:

מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים ל' הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נַעֲווֹהִי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת עבודה זרה (עד:), נַעֲוָה ארתחו, יְחַוְורָן בִּקְעָתֵיהּ תרגם שנים, לשון שני הסלעים:

זבלון לחוף ימים. על חוף ימים תהיה ארצו, חוף, כתרגומו סְפַר, מרק"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר אל חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ (דברים לג, יח), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים (תנחומא ויחי יא):

וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן:

יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד:

רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא:

וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות:

ויט שכמו לסבל. עול תורה:

ויהי. לכל אחיו ישראל:

למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עִבּוּרִין, שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים־א יב, לג), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם:

ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו וַיֵּט שָׁמַיִם הַטּוּ אָזְנֵיכֶם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד:

דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ:

כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד עמו, ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה:

שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקראו כן על שם שהוא נושף כמו וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג, טו):

הנושך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וַיִּלְפֹּת וגו' אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וגו' (שופטים טז, כט), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כְּחִיוֵי חוּרְמָן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צִפְעוֹנִי, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרס, וּכְפִתְנָא, כמו פתן, יכמון, יארוב:

לישועתך קויתי ה'. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם (שם כח):

גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות להכפל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כַּצִּפּוֹר לָנוּד (משלי כו, ב), מגזרת וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים (איוב ז, ד), שָׁם נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה, כז), מגזרת יָשׁוּד צָהֳרָיִם, אף יגוד יגודנו, וגדוד מגזרה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יפעל, אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יתגודד, יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד, ובלשון מפעיל יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהלים קמו, ט), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיה מט, ה), מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת (שם נח, יב), אף יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו בָּנַי יְצָאוּנִי (ירמיה י, כ), יצאו ממני. גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ:

והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש:

עקב. בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו וְעִקּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ (תהלים עז, כ), וכן בְּעִקְבֵי הַצֹּאן (שיר השירים א, ח), בלשון לע"ז תרציא"ס:

מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שָׁמֵן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו משה וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לוּדְקִיָּא לשמן וכו':

אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אילה שלוחה, אילה משולחת לרוץ:

הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וגו' (שופטים ד, ו), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו.

הנתן אמרי שפר. על ידם שָׁרוּ דבורה וברק שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עֵשָׂו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ, יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:

בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נַמְטֵייהּ לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט):

בן פרת עלי עין. חִנּוֹ נָטוּי על העין הרואה אותו:

בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם. (דבר אחר כצ"ל, כי לפירוש ראשון הוא שור חומה וק"ל).

עלי שור. על ראייתו, כמו אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. (במדבר כד, יז) ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישב המקרא.

פרת. תי"ו שבו הוא תקון הלשון, כמו עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג, יח).

שור. כמו לשור.עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אנוקלוס בנות צעדה עלי שור, תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְקוּן מִבְּנוֹהִי וכו', וכתב בנות, על שם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. בְּרִי דְּיִסְגֵּי יוסף, פורת לשון פריה ורביה. ויש מדרשי אגדה בו המתישבים על הלשון, בשעה שבא עֵשָׂו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה וְשִׁרְבֵּב קוֹמָתוֹ לְכַסּוֹתָהּ, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עֵשָׂו, לפיכך זכית לגדולה:

בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים, שאין עין הרע שולטת בהם:

וימררהו ורבו. וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם:

ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב, ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד וְרָבוּ כמו הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ וגו', ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו להנקד, ואינו אלא לשון פועלו, כמו שׁמֹוּ שָׁמַיִם (ירמיה ב, יב), שהוא לשון הושמו, וכן רוֹמּוּ מְעַט, שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דֹמוּ ישְׁבֵי אִי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס וְנַקְמוֹהִי:

בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מָרֵי פַּלְגוּתָא, לשון וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה:

ותשב באיתן קשתו.קשתו. נתישבה בחוזק:חזקו:

ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זָהָב מוּפָז, זאת היתה לו מידי הקב"ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל, לשון אֶבֶן הָרֹאשָׁה, לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵיהּ, החלומות אשר חלם להם, עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא, תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא, וְשַׁוִּי בְּתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵיהּ, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, ותשב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח, בְּכֵן יִתְרְמָא דְּהַב עַל דְּרָעוֹהִי, לכך ויפזו זרועי ידיו, לשון פז:

אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהן ובנין, יעקב ובניו:

ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו.

ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו.

מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:):

מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך:

ואת שדי. ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך:

ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוייה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן:

שדים. יָרֹה יִיָּרֶה מתרגמינן אִישְׁתְּדָאי יִשְׁתְּדֵי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ:

ברכת אביך גברו וגו'. הברכות שברכני הקב"ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי:

עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ד' קצות העולם, שנאמר וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה וגו' כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה וגו', זהו שאמר ישעיה וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ (ישעיה נח, יד), ולא אמר נחלת אברהם:

הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו הוֹרָה גָבֶר (איוב ג, ג):

עד תאות. עד קצות, כמו וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה (במדבר לד, י), תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת (שם ח):

תאות. אשמול"ץ, כך חברו מנחם בן סרוק:

תהיין. כולם לראש יוסף:

נזיר אחיו.מידי אביר יעקב. פְּרִישָׁא דַּאֲחוֹהִי, שנבדל מאחיו, כמו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָזֹרוּ אָחוֹר. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו.שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות עולם לשון מְצֻקֵי אֶרֶץ, (והם הברכות) שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם:

בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ (שופטים כא, כא), בפלגש בגבעה. ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה וגו' וַיִּלָּחֶם במואב וּבֶאֱדוֹם וגו' וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (שמואל־א יד, מז):

בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עֲדָאָה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית, אָז חֻלַק עַד שָׁלָל (ישעיה לג, כד). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בּוֹקְרָן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל:

ולערב יחלק שלל.יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל:מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:

וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע:

איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:

ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:

נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה (שופטים יט, טו), וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כב, ב), בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ (ויקרא כג, לט), הכנסתם לבית מפני הגשמים, בְּאָסְפְּכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה:

אל אבתי. עם אבותי:

ויאסף רגליו. הכניס רגליו:

ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת (תענית ה:):