Bereşit 21בראשית כא

וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.):

פקד את שרה כאשר אמר. בהריון:

כאשר דבר .בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, וַיֹאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וגו', דבור, הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וגו', והביא היורש משרה:

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:

למועד אשר דבר אתו.למועד אשר דבר אתו. ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ור' חמא אומר לשבעה חדשים:דמליל יתיה, את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד:

לזקניו. היה זיו איקונין שלו דומה לו:

יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות, כמו מִי פָעַל וְעָשָׂה (ישעיה מא, ד), מִי בָרָא אֵלֶּה (שם מ, כו), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה:

מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק', כלומר לסוף מאה לאברהם:

היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק:

ויגמל. לסוף כ"ד חודש (גיטין עה:):

משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, (ב"ר נג, י) שם ועבר ואבימלך:

מצחק.עם בני וגו' לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לְצַחֵק בִּי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וגו' (שמואל־ב ב, יג):מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹרֶה זִקִּים וגו', ואמר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כו, יח־יט):

עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב"ר נג, יא):

על אודות בנו. על ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה):

שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה:

ואת הילד. אף הילד שָׂם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב"ר נג, יג), ולא יכול לילך ברגליו:

ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתות הרבה (ב"ר שם):

מנגד. מרחוק:

כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב"ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), מגזרת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיה יט, יז), ומגזרת יָחֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהלים קז, כז), וכן קַצְוֵי אֶרֶץ (שם סה, ו), מגזרת קצה:

ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק:

את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד):

באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנוֹ, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר מַשָּׂא בַּעְרָב וגו' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וגו' (ישעיה כא, יג־יד), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשַבָאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:

רובה קשת. יורה חצים בקשת:

קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר יָדוֹ בַּכֹּל וגו':

מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי:

אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:

ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן:

כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ (ב"ר נד, ב): (כה)

והוכח. נתוַכֵּחַ עמו על כך:

בעבור תהיה לי. זאת:

לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו וְעֵדָה הַמַּצֵבָה:

כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו, שלו הוא, ועלו לקראת אברהם:

אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא, מה):

ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שֶׁמִשֶׁלִי אכלתם, מִשֶׁל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:):

ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו (ב"ר נד, ו), שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיְהִי רָעָב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שלחו פרעה, מיד וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו עד וַיָבֹא וַיֵשֶב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶר בְּחֶבְרוֹן, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד וַיִּסַע מִשָּׁם אַבְרָהָם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א):