Şemot 12שמות יב

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור:

בארץ מצרים. חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו', ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דבר חמור כזה לא כל שכן (מכילתא פסחא פ"א):

החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה (שמו"ר טו, כח), ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי (מכילתא שם):

הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר וַיְהִי בְּיֹום דִּבֶּר ה' (לעיל ז, כח), בְּיֹום צַוֹּתֹו (ויקרא ז, לח), מִן הַיֹום אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה (במדבר טו, כג), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ"ג):

אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש. דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש (שם):

הזה. פסח מצרים מקחו מבעשור, ולא פסח דורות (פסחים צו.):

שה לבית אבות. למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לבית (מכילתא פ"ג):

ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו', זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, ללמד שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים ולא משנשחט (פסחים פט.):

במכסת. חשבון, וכן מִכְסַת הָעֶרְכְּך (ויקרא כז, כג):

לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולה וזקן שאינו יכול לאכול כזית (מכילתא פ"ג):

תכסו. תִּתְמְנוּן:

תמים. בלא מום:

בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנה זו:

מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה, שאף עז קרויה שה, שנאמר וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד):

והיה לכם למשמרת. זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר וָאֶעֱבֹר עָלַיִך וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה (שם ז), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מִתְבֹּוסֶסֶת בְּדָמָיִך (שם ו), בשני דמים, ואומר גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵך שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבֹּור אֵין מַיִם בֹּו (זכריה ט, יא), ושהיו שטופים באלילים, אמר להם מִשְכוּ וּקְחוּ לָכֶם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה:

ושחטו אתו וגו'. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (מכילתא פ"ה קידושין מא:):

קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלשה כתות זו אחר זו, נכנסת כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (סד.):

בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה (ישעי' כד, יא):

ולקחו מן הדם. זו קבלת הדם, יכול ביד, תלמוד לומר אשר בסף:

המזוזות. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:

המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט"ל בלע"ז ולשון שקיפה, חבטה, כמו קֹול עָלֶה נִדָּף (ויקרא כו, לו), טַרְפָא דְּשָׁקִיף. חַבּוּרָה, מַשְׁקוֹפֵי:

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הַבָּקָר, שאין דרין בתוכו:

את הבשר. ולא גידים ועצמות (מכילתא פ"ו):

על מררים. כל עשב מר נקרא מרור, וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם:

אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי:

ובשל מבושל. כל זה באזהרת לא תאכלו (פסחים מא:):

במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום (פסחים מא.):

כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:

ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון עַל צִבְאֹתָם (שמות ו, כו), כמו בצבאותם כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם:

והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, למד שאינו נשרף ביו"ט אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבקר ראשון, עד בקר שני תעמוד ותשרפנו:

מתניכם חגורים. מזומנים לדרך:

בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת (שמואל־א כג, כו), אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם (מלכים־ב ז, טו):

פסח הוא לה'. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים (דבר אחר)דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק"א לשון פסיעה:

ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ"ז), ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:

כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחרים והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכֹורֵיהֶם (תהלים קלו, י):

מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות:

ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:

אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי, ולא על ידי שליח:

והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:

וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם:

ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פסוח וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, ופסחתי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (מלכים־א יח, כא), וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים:

ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף (מכילתא פ"ז):

לזכרון. לדורות:

וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו (שם), ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר זָכֹור אֶת הַיֹּום הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ (במדבר לג, ג), הוי אומר יום ט"ו בניסן הוא של יו"ט, שהרי ליל ט"ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו (מכילתא שם):

לדרתיכם וגו'. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו (מכילתא פ"ז):

שבעת ימים. שטיי"נא של ימים:

שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּות (דברים טז, ח), למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה (פסחים קכ.):

אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הֲרִאישֹׁון אָדָם תִּוָּלֵד (איוב טו, ז), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:

הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס (מכילתא פ"ח):

מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:

מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא אותו קדש, לאכילה, ושתייה, וכסות (מכילתא פ"ט):

לא יעשה בהם. אפי' על ידי אחרים:

הוא לבדו. (יכול אף לעובד גלולים, תלמוד לומר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לעובד גלולים) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:

לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם (נ"א אך) (ביצה כח:):

ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת, אלא את הַמִּצְווֹת, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:

ושמרתם את היום הזה. ממלאכה:

לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור:

עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו':

לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות:

כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם (מכילתא פ"י):

בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:

מחמצת לא תאכלו. אזהרה על אכילת שאור:

כל מחמצת. להביא את תערובתו:

בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבתיכם, פרט למעשר שני וחלות תודה (מכילתא פ"י ע"ש) (שאינה ראויה להאכל בכל מושבות אלא בירושלים):

משכו. מי שיש לו צאן ימשוך משלו:

וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק:

למשפחותיכם. שה לבית אבות:

אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין:

אגדת אזוב. ג' קלחין קרויין אגודה:

אשר בסף. בכלי, כמו ספות כסף:

מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:

ואתם לא תצאו וגו'. מגיד, שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים היא, שנאמר בֹּו תִרְמֹשׂ כָּל חַיתֹו יָעַר (תהלים קד, כ):

ופסח. וחמל וי"ל ודלג:

ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא, כמו וְלֹא נְתָנֹו אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי (בראשית לא, ז):

והיה כי תבאו. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור:

כאשר דבר. והיכן דבר, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ וגו' (שמות ו, ח):

ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם:

וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא פי"ב):

וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה:

כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו:

וה'. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני:

הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים:

מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ט, טז):

עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:

ויקם פרעה. ממטתו:

לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום:

הוא. תחלה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן:

כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אַף אָנִי בְּכֹור אֶתְּנֵהוּ (תהלים פט, כח). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:

ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי:

גם אתם. הגברים:

גם בני ישראל. הטף:

ולכו עבדו וגו' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג:

גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעֹלֹות (שמות י, כה):

וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור (מכילתא פי"ג):

כלנו מתים. אמרו, לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, ה' או י' בבית אחד (שם):

טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ:

משארתם. שירי מצה ומרור (שם):

על שכמם. אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצות (שם):

כדבר משה. שאמר להם במצרים, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (שמות יא, ב):

ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא שם):

וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך:

וינצלו. ורוקינו:

מרעמסס סכתה. ק"ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר וָאֶשָׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שמות יט, ד):

הגברים: מבן עשרים שנה ומעלה:

ערב רב. תערובות אומות של גרים:

עגות מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה:

וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו (מכילתא פי"ד), הוא שמפורש בקבלה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב), ומה שכר מפורש אחריו קֹדֶש יִשְׂרָאֵל לַה' וגו':

אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם:

שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמנים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית לה, כז), ואומר אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָרוּ בָהּ (שמות ו, ד), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ובט"ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים (מכילתא פי"ד):

ליל שמרים. שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים:

הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:

שמרים לכל בני ישראל לדרתם. מְשֻׁמָּר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר וְלֹא יִתֵּן הַמַשְׁחִית וגו':

זאת חקת הפסח. בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו:

כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (פסחים צו.), ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא פט"ו):

ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח (יבמות ע:), דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד:

תושב. זה גר תושב:

ושכיר. זה הנכרי, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בֹּו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:

בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל בשני מקומות (מכילתא פט"ו):

לא תוציא מן הבית. מן החבורה:

ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם:

כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אותו:

ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:

וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו:

תורה אחת וגו'. להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה (מכילתא שם):